התקווה שבפנים: שיטת הבלונים והקשר לשובם של החטופים

מורה חילק לכל ילד בכיתתו בלון. כל ילד התבקש לנפח את הבלון שלו, ולכתוב את שמו עליו.

לאחר מכן כל 40 הילדים התבקשו לקחת את בלוניהם, לשחרר אותם בתוך חדר ריק ולצאת ממנו. המשימה שהוטלה עליהם הייתה כזו: בתוך שתי דקות הם צריכים להיכנס לתוך החדר, ושכל אחד יצא עם הבלון שלו.

השעון הופעל, והילדים נכנסו במרוצה לתוך החדר. כל ילד מנסה למצוא את הבלון שלו. הבלונים עפים באוויר, הילדים צועקים, הבלגן חוגג וכעבור שתי דקות, רק בודדים מצאו את בלוניהם, ורובם יצאו מאוכזבים וכעוסים

אז אמר המורה: עכשיו היכנסו שוב לחדר, כאשר המטרה היא שכל אחד יצא עם הבלון שלו, אך הדרך תהיה שונה: כל אחד שמוצא בלון - יסתכל על השם שמופיע עליו, וייתן אותו לילד שהבלון היה שלו. יש לכם עבור זה שתי דקות– התחילו... בתוך פחות מדקה כל ילד יצא עם הבלון שלו, לאחר שהוא הביא את הבלון שמצא למי שהבלון היה שלו, והוא עצמו קיבל את הבלון שלו מילד אחר

בפרשתנו, פרשת בא, מובאות שלוש המכות האחרונות (כשם הפרשה "בא", בגימטרייה = 3). במכת חושך כתוב: "לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו". ביאר הרב הקדוש החידושי הרי"ם זצ"ל, כי החושך הכי גדול הוא כשלא ראו איש את אחיו – כשאיש אינו מתבונן בחברו להיטיב איתו ולעזור לו

במכת חושך מתו ארבע חמישיות מעם ישראל – כיוון שהיו ביניהם אנשים שלא האמינו שזה אפשרי לצאת ממצרים, וחלקם אף לא רצו כבר לצאת. בשביל שמשהו ישתנה - צריך להאמין, צריך לרצות.

ההתמודדות של החטופות והחטופים שלנו בשבי, מלמדת אותנו כמה כוחות יש לכל אחד ואחת מאתנו, מצד אחד, ושזה אפשרי לצאת, מצד שני, אפילו מגיהינום

הבה נאמין שהעולם יכול להיות טוב יותר, מאיר יותר. ואם אתם מכירים מישהו שאולי לא בהכרח ראוי לחמלה שלכם - תנו לו בכל זאת, וייתכן שתגלו שדווקא הוא או היא צריכים את זה הכי הרבה.