מה אנחנו נגיד? העיוור שהצליח להגיע לפסגת האוורסט

"אם אני לא מצליח לראות את הדרך, זה לא אומר שאני לא יכול להגיע ליעד."  

אריק ווייהנמאייר נולד עם מחלה גנטית שפגעה בהדרגה בראייתו. בגיל 13, כשהרוב המכריע של בני גילו התמודדו עם אתגרי גיל ההתבגרות, אריק מצא את עצמו בעולם חשוך לחלוטין. העיוורון לא היה רק פיזי – הוא סימן עבורו תחושת חוסר אונים, פחד מהלא נודע ותחושת בדידות עמוקה. אך במקום לשקוע בייאוש, אריק בחר לטפס מעלה – תרתי משמע.

הוא החליט להתמחות בטיפוס הרים וצלח את הפסגות הגבוהות בעולם, עד שב-2001 הוא נעמד אל מול האתגר הגדול והגבוה מכולם: האוורסט.

"העיוורון שלי אולי מנע ממני לראות את העולם כמו אחרים, אבל הוא פתח לי עיניים לראות את האפשרויות שאחרים לא רואים בכלל".

אריק נעזר בצלילים – פעמון קטן שהיה מחובר לתרמיל של אחד מחברי הצוות לפניו, שצלצל בעדינות כדי שיידע לאן ללכת. הוא גם השתמש במקל הטיפוס שלו כדי להרגיש את השטח. במרחק של כ-100 מטרים מהשיא, מהפסגה, החלה סערה והראות הייתה כמעט אפסית – אפילו לחברי הצוות הרואים. הרוח הייתה עזה, וכל צעד היה מאבק מול הטבע.

אחד מהמטפסים כמעט ויתר, אך כשראה את אריק צועד קדימה, עיוור, אבל מלא באמונה, הוא קיבל השראה ולא ויתר. כך אריק כבש את הפסגה הגבוהה בעולם, ופתח מושגים חדשים לאן כל אחד מאתנו יכול לשאוף ולהגיע.

בפרשת השבוע, עם ישראל נעצר אל מול ים סוף. המים מגיעים עד נפש, חוסר ודאות, בלבול – עד שאחד קופץ: נחשון בן עמינדב. הבלתי אפשרי הוא רק דעה – עד שמישהו מוכיח אחרת.

אל תתנו לקושי לעצור אתכם, אל תתנו לחושך לבלבל אתכם. הפחד הוא כוח פנימי שמטרתו למנוע מאיתנו לעשות את העבודה המשמעותית ביותר עבורנו. ככל שההתנגדות חזקה יותר – כך הפרויקט חשוב יותר. אל תוותרו גם אם זה קשה. זו הזדמנות לבדוק, האם זה שווה את זה? ואם כן, חפשו נקודה של אור והמשיכו.

זכרו – פעמים, כשאתם לא רואים את האור – זה הזמן להיות האור בעצמכם.