“השארתי אותו שם”: השבוי שחזר לבית ריק ונקרע מההבטחה שלא הצליח לקיים

ביום שבת, ה-7 באוקטובר, פרצו עשרה מחבלים לביתו של אלי שרעבי בקיבוץ בארי. ברגע אחד, חייו התהפכו. הוא נפרד מאשתו ליאן ושתי בנותיו, נויה ויהל, בצעקה: “אני אחזור” – אבל מאז לא ראה אותן שוב. “אני רק מקווה שהן לא סבלו” הוא אומר, קולו נשבר בעדות מצמרת בתכנית "עובדה" בערוץ 12.

החיים בשבי: 491 ימים של חושך

ב-52 הימים הראשונים, הוחזק בדירה. אחר כך הורד למנהרה תת-קרקעית, 50 מטרים מתחת לפני האדמה. במשך חודשים היה כבול בשרשראות, כמעט ללא אור יום, כמעט ללא תקווה. המקלחת היחידה הגיעה פעם בחודש, עם בקבוק מים. “פעם אחת הביאו לנו סבון” הוא נזכר. “אבל אי אפשר היה לשטוף אותו, אז פשוט נשארנו מסובנים".

בין השובים פגש את אלון אהל, צעיר בן 23 שנחטף גם הוא. שרעבי אימץ אותו כבן, נשבע שלא יעזוב אותו לעולם. יחד הם שרדו את הימים הבלתי נגמרים, את הרעב, את הפחד. “אלון לא היה רק חבר לשבי – הוא היה המשפחה שלי” אומר שרעבי.

אלי סיפר לחדשות 12 כי למרות שלא נחשפו לתקשורת, היו יכולים לנסות ולהבין מהתנהגות השובים שלהם מה קורה מחוץ למנהרה. באחד הימים, אחד השובים קיבל שיחת טלפון והפך עצבני מאוד, בישרו לו שחיל האוויר הפציץ את הבית של המשפחה שלו. "הוא זורק את הטלפון, ורץ באמוק למרחב המחיה שלנו, אני במקרה ישן הכי קרוב לפתח, והראשון שהוא תופס זה אני. בעיטות ואגרופים לצלעות", שחזר.

יומיים לפני שהוחזר לישראל, אחד השובים הראה לו תמונה של אחיו, יוסי. “הוא אמר לי: ‘זה אח שלך. חיל האוויר הרג אותו.’” שרעבי סירב להאמין – עד ששכנו לשבי, אוהד בן עמי, אישר את הבשורה. “זה היה כמו פטיש חמישה קילו על הראש,” הוא אומר. "לא הבנתי למה אני חי והם לא".

ואז, הגיע הרגע לחזור. “אמרו לי לקום, שאני הולך הביתה. הסתכלתי על אלון – הוא התחיל לבכות. אמרתי לו: ‘אני נשבע לך שאני אחזיר אותך’” אבל המחבלים משכו את אהל בכוח, הרחיקו אותו ממנו. רגע אחרי, הדלת נסגרה. שרעבי עלה על המסוק – והשאיר את אלון מאחור.

“אני חזרתי, אבל הוא שם,” הוא אומר בעיניים לחות. “אני לא יודע איך להמשיך בלי הידיעה שהוא בחוץ”.

הוא סיפר על רגע החטיפה כי "10 מחבלים נכנסו לבית, שניים מהם תופסים אותי. וכל הזמן הזה ליאן אומרת להם 'בריטיש פספורט', וחושבת שזה יגן עלינו. אני ידעתי שאני הולך להיחטף, זה היה לי ברור. ומה שאני רואה בחוץ פשוט נורא. 150 מחבלים במסיבת גן על המדשאות של שכונת הכרם, נכנסים ויוצאים. מאותו רגע אני עובד בלשרוד. אנחנו מחליפים משהו כמו ארבע תחנות בעזה, ובתחנה הראשונה כמעט עושים בי לינץ'".

עם שובו, החליט שרעבי לא לשתוק. הוא מספר הכול – על רגעי האימה, על הימים בלי אוכל, על השבי שהפך לסיוט מתמשך. “אני מדבר כי אסור לנו לשכוח,” הוא אומר. “כי אלון עדיין שם. כי יש אחרים שעדיין שם".

"הם צריכים לחזור הביתה. לא בעוד חודש, לא בעוד שנה – עכשיו".