מה מצחיק בזה? | משה ולדר מספק הצצה לשורשי ההומור

כל אחד מכיר את הסיטואציה הבאה: אתם נכנסים לחדר ומבחינים בחמישה אנשים מתפקעים מצחוק ככל הנראה לאחר שמישהו סיפר בדיחה. ואתם פספסתם.

"מה, מה, מה מצחיק?" אתם שואלים, מנסים לאתר את גורם הצחוק. יש איזה כמה שניות של שקט כשהג'וקר התורן מתלבט אם לחזור במיוחד בשבילכם על הבדיחה בפעם השניה או לא.

הסיטואציה הזו, היא סיטואציה חברתית שמתרחשת כל הזמן ואולי מייצגת את הרצון העז שלנו למצוא הזדמנות לצחוק, לשמוח, להיות בעניינים ולא לפספס רגע של הומור שעושה לנו טוב על הלב.

אכן, ההומור הוא חלק מחיינו ואין מישהו שלא מחפש לצחוק מדי פעם.

אבל מה זה בעצם הומור? ממה הוא מורכב? מה עושה בדיחה טובה לכזו, והאם ישנו איזה מודל מנצח של הבדיחה האולטימטיבית שתמיד תעבוד ותצליח לסחוט צחוק מן האנשים?

לכבוד פורים, החג הכי מצחיק בשנה, צללנו לתוך שורשי הבדיחה לדורותיה, וניסינו לספק כמה תשובות לגביה. אמנם האמרה הרווחת היא שלנתח בדיחה זה כמו לנתח צפרדע – יש כמה אנשים שיתעניינו בתהליך אבל הצפרדע תמיד מתה מזה... אבל בכל זאת נביע תקווה שזה לא מה שיקרה בכתבה הזו ושהתוצאה תשביע את רצונכם או לפחות תעלה חיוך אחד אמיתי.

מהות הבדיחה – רגע של הפתעה

דיונים אינסופיים נוצרו בנסיון להתחקות אחר מהותה של הבדיחה, אבל כמדומה שכולם ללא יוצא מן הכלל מדברים על מילת המפתח – ההפתעה.

חוקר ההומור פטר מקגראו, מציג את ההומור כ-'הפרה נעימה' של החוקים הקיימים בלוגיקה שלנו, או רגעים שבהם אנחנו חווים משהו שלא צפינו שיקרה.

אם תנסו לחשוב על זה לעומק, כל בדיחה טובה היא כזו שתופסת אתכם לא מוכנים, או בגלל איזו אבסורדיות מטופשת שהיא מציגה, או תפנית מהירה בעלילה שאף אחד לא צפה – זהו אחד הבסיסים המוצקים שעליה נולדת הבדיחה, אפקט ההפתעה. לא ראיתם את זה הולך להגיע וכשזה הגיע אתם פשוט צוחקים.

לדוגמא: "נכנסתי לחנות אופטיקה ואמרתי למוכרת שנראה לי שאני צריך משקפיים. 'אתה באמת צריך משקפיים, אמרה המוכרת – זו חנות פיצה'".

 אלמנט ההפתעה כאן הוא מאד ברור ומתווספת אליו גם בחינה מסויימת של הומור עצמי, כי המספר מוציא את עצמו טיפש, גם זה דבר שעשוי להצחיק והוא תלוי באופן ההגשה כפי שנראה בהמשך.

אבל אלמנט ההפתעה הוא לא הכל.

הבדיחה מורכבת מעוד כמה חלקים חוץ מהשלב הזה שבו משהו שלא ציפית קורה. זה קשור גם לנושא שעליו הבדיחה מדברת, זה קשור גם לסגנון הסיפור של הבדיחה ותתפלאו (או לא) – גם לעובדה שיש עוד אנשים שצוחקים ממנה ואנחנו נדבקים בצחוק שלהם בשם האווירה.

חוקרי הומור טוענים שחלק מהצחוק שנוצר בעקבות בדיחה, הוא עצם העובדה שהצלחנו להבין אותה. אנחנו מרגישים איזו חדווה של שייכות של דבר שנכנס למקום שלו, החלק האחרון בפאזל, כמו חידה שהצלחנו לפתור. וכאן נכנס נושא לא פחות חשוב – סגנון ההומור.

מסתבר שבדיחה אחת יכולה 'לקרוע' מצחוק אדם אחד ועל האחר היא אפילו לא תעלה חיוך. מדוע זה כך? כי לאנשים יש עולמות מושגים שונים שהם חיים בהם, קודים מסויימים שמקובלים בחברה הקרובה אליהם וכן גם רמת אינטלגנציה משתנה שגורמת להומור שלהם לגעת בנקודות שונות.

בדיחות הכוללות משחקי מילים למשל, הן ז'אנר שלא כולם אוהבים, אבל אלה שאוהבים את זה מסוגלים להתלהב כמו ילדים.

הנה כמה לדוגמא:

 "יש לי המון בדיחות על אבטלה, אבל אף אחת מהן לא עובדת...",

"איש אחד רואה ברחוב את הרב שלו. הוא צועק לו – 'רבי, רבי!' אז הוא ירה בו"

"מה ההבדל בין מלצר לדייל? פחחח שמיים וארץ..."

יש שיהנו מאד ויש שיעקמו את האף כי זה לא יוצר אצלם במוח את ההתרגשות המבוקשת. אלה שנהנים ממשחקי מילים, רואים בהם לפעמים סוג של חידות והתחושה של הבנת הפאנץ' היא "היי הצלחתי לקלוט את זה!"

דוגמא נוספת היא בדיחות בסגנון 'נונסנס' (בעברית: 'אי-גיון' דבר בלתי הגיוני ורחוק מהשכל), כלומר השתטות, משהו לא רציונלי שמתרחש ויוצר אצלנו את הבלבול המתבקש שהופך בתורו לבדיחות הדעת. את הז'אנר הזה של הבדיחות, אוהב בעיקר מי שיש לו דמיון, עדיף אפילו דמיון מופרך.

לדוגמא נביא 'פורים תורה' מיסודו של הגר"נ טוקר ז"ל שהיה ידוע במליצותיו:

"כתוב שאברהם נסע 'הלוך ונסוע הנגבה', ונשאלת השאלה, אם הוא נסע אז הוא לא הלך ואם הוא הלך אז לא נסע? אלא צריך לומר שמדובר בקורקינט... "

הבדיחה הזו לא תצחיק כל אחד, כי צריך בשבילה לראות בעיניים נסיעה בקורקינט ולמקם איפשהו בראש את האפשרות שהמילים 'הלוך ונסוע' אכן מתייחסות לקורקינט, שזה אבסורדי לחלוטין.

עוד בדיחה מהז'אנר הזה:

"אדם נכנס למסבאה ורואה שם שלושה אנשים משחקים קלפים עם כלב שמשתתף באופן פעיל במשחק כאילו היה בר-דעת. הוא פוער את עיניו בהתפעלות עד שמישהו לוחש לו 'אל תתרגש מהכלב, הוא שחקן גרוע, בכל פעם שהוא מקבל קלפים טובים הוא מכשכש בזנב'"

שוב, אם נדמיין את הסיטואציה בראש היא תהיה יותר מצחיקה.

ההומור, כמו גם רוח השטות, מאפשרים לנו לרגע לצאת מעצמנו, מכל החשבונות הקטנים והשכלתנות שאנחנו נוהגים לסגל לעצמנו כאשר אנחנו נפרדים מעולם הילדות, ונותנים לשכל קצת חופש, אוויר לנשימה, הוא יוצא לסיבוב לא לפני שהוא תולה שלט 'תיכף אשוב'. זה בעצם מה שקורה כשאנחנו מתפקעים מצחוק ותופסים את הבטן בתחושת מחנק. זהו תענוג צרוף שאיננו דורש מחשבה וכאן החלק החשוב.

שיבוש מהנה

כפי שזהכרנו קודם, פטר מקגראו, טוען שהומור הוא בעצם שיבוש של כללים ידועים בצורה חביבה. לשם כך הוא מציג במחקריו את המודל הבא:

איש יורד במדרגות – זה לא יצחיק אף אחד כי זה נורמלי.

איש נופל במדרגות ולא נפצע באופן משמעותי – זה מצחיק כי זה שיבוש שלא גורר איתו משהו חמור.

איש נופל במדרגות ונפצע אנושות – זה כבר לא מצחיק.

ובמילים אחרות, בדיחה טובה שעשויה להצחיק אמור להיות בה שיבוש של כללים ידועים אבל לא במידה שתהיה מדי גסה עד שזה כבר לא מצחיק.

"צריך לדעת איך להוריד את זה"

לאופן סיפור הבדיחה, יש חשיבות מאד גדולה ואנחנו יכולים לראות ששני אנשים מספרים את אותה הבדיחה ואיכשהו רק אצל אחד מהם זה באמת מצחיק.

מדוע?

כי הבדיחה עשויה גם מצורת ההגשה שלה, לא הרי בדיחה כתובה כבדיחה מסופרת ולא הרי מישהו שמספר אותה עם חיקויים והבעות פנים כהרי מי שמספר אותה בצורה יבשושית.

ישנו מושג שנקרא 'מימיקה', התקשורת שלנו באמצעות הבעות הפנים.

בעולם התיאטרון והמשחק, נודעת חשיבות רבה למי שיודע להשתמש באומנות הזו כדי להביע רגשות או לבצע חיקויים מושלמים.

גם בהגשת הבדיחה יש משמעות למימיקה, לקריצה המדוייקת, להבעת הרגש הנכון בזמן הנכון. בסופו של דבר לפעמים אנחנו צוחקים בגלל הפרצוף ובגלל הטונציה המצחיקה של המספר שגם היא מפתיעה אותנו ומוסיפה נופך משעשע.

בדומה לכך, עולם הפנטומימה, מציג סוג של הומור ללא מילים כאשר השחקן מציג סיטואציה באמצעות תנועות גוף והבעות פנים בלבד לעיתים בתוספת צלילים מוקלטים. מה מצחיק שם? המימיקה והוירטואוזיות של האומן שמצליח לדמות לנו טיפוס על חבל בצורה מגושמת או היצמדות לקיר בלתי נראה באופן שיוצר אצלנו דימוי משעשע ומוגזם למה שקורה במציאות.

כאשר אנחנו יוצרים חיקוי, או מוסיפים אפקטים של משחק להגשת הבדיחה, זה גם כן משדרג אותה מאד.

בדיחה נוספת שבה יש משמעות לטונציה ולהגשה היא זו:

"תייר נתפס בידי שבט של אינדיאנים פראיים בג'ונגל. הוא מובל לתוך מעגל של אינדיאנים צווחים ומרקדים במעגל כשלפתע הוא שומע קול עבה לוחש לו 'זה עוד לא הסוף!'

הוא מרים את עיניו בתקווה והקול ממשיך ואומר 'אתה רואה את האבן הגדולה שנמצאת על הרצפה לידך?'

האיש מהנהן בהתרגשות.

'הרם אותה' אומר לו הקול בביטחון, 'ועשה כדבריי'.

האיש מרים את האבן בחשש רב.

'כעת חפש את האינדיאני עם הכי הרבה נוצות על הראש' אומר הקול.

האיש מאתר את האינדיאני עם הכי הרבה נוצות על הראש באמצע המעגל יושב בשיכול רגליים.

'כעת זרוק על ראשו את האבן' אומר הקול.

האיש מהסס אבל לבסוף מטיח את האבן בפרצופו של האינדיאני ונוצרת מהומה אדירה.

'עכשיו ידידי', אומר הקול, 'זה הסוף'.

בבדיחות ארוכות, חשוב שיהיו גם מרווחי נשימה. כי אם יש רק פאנץ' אחד והוא מופיע אחרי כמה דקות, צריך שיהיה מעניין בדרך. וכאן יכולת המשחק יכולה לשמש היטב, כי אפשר לשחק דמות, להוסיף נופך שייצור איתה הזדהות ככה החיבור לבדיחה הוא יותר גדול ויותר משעשע.

בנוסף, כאשר יש ניגודיות בין פרצופו של המספר בזמן הבדיחה לתוכן המצחיק זה עצמו יכול להיות משעשע. כאשר אדם מספר דבר מה מצחיק ופניו נותרות חתומות כשכולם צוחקים, זה משעשע לא פחות.

כאן כבר נכנסים למבואות 'מספרי הסיפורים' (סטורי טלינג), ז'אנר מכובד בפני עצמו שלפעמים נתפס כטרחני, בגלל האריכות. (אפשר לחכות כמה דקות עד שמגיע פאנצ') אבל אם עושים את זה טוב, זה יכול לצאת מעולה כי ההכנה לבדיחה לפעמים מכינה את הקרקע כמו שצריך ויוצרת את המתח המתבקש.

הבדיחה מול הסאטירה

עולם הסאטירה, הוא עולם יותר מורכב מזה של הבדיחה משום שהוא מנסה להציג תופעה קומית, לרוב מוקצנת, של מציאות קיימת.

הבדיחה מסתיימת אחרי כמה שורות, לעומתה הסאטירה מתיימרת להציג סיטואציה שלימה שמרכיבה בתוכה הומור יותר מתוחכם שלפעמים לא מגיע בבת אחת אלא בפעימות קטנות שלבסוף יוצרות תמונה שלימה.

יש אומרים שבסאטירה אף פעם לא תמצא מישהו צוחק ממש מלא פה ותופס את הבטן, אלא מחייך לעצמו איפשהו באחורי המוח. מדובר בכלי הומור קצת יותר מתוחכם שבדרך כלל גורם לך להזדהות עם מצבים מסויימים ולגלות את עצמך בתוכם לכן שם צריך קצת יותר סבלנות.

הנה בדיחה סאטירית:

"עבד כושי בזמן העבדות באמריקה, נוסע על עגלה ומזהה בהמשך תמרור 'עצור'. הוא חושב לעצמו: 'אם אעצור לפני התמרור, הלבנים ידעו שאני אדם משכיל שיודע לקרוא ויכלאו אותי על כך. לעומת זאת, אם לא אעצור, אני עלול להתנגש במישהו ושוב יכלאו אותי, מה לעשות?'

לבסוף הוא נכנס לצומת במהירות עוצר ברגע האחרון לפני שהוא פוגע במישהו ובנס לא קורה כלום.

השוטר מגיע בכעס ושואל את הכושי 'אתה לא רואה שיש כאן תמרור עצור?' הכושי עונה 'אההממ... אתה מתכוון לתמרור המתומן הזה בצבע אדום?'

השוטר פוער את עיניו בתדהמה ואומר 'כושי מאיפה אתה יודע מה זה מתומן?! בוא לכלא'.

טעם נרכש

ככלל הומור הוא טעם נרכש, בדיחות שחוזרות על סגנון מסויים יכול להיות שבהתחלה לא יגרמו לנו לצחוק אבל כשאנחנו מזהים את המוטיב ומחכים לראות איפה הוא יפתיע אותנו הפעם - פתאום נגלה שאנחנו נהנים מזה.

בחור שנכנס לישיבה חדשה, מגלה לפעמים שסגנון הדיבור וההומור שלו משתנים, כי בסופו של דבר זה עניין מאד חברתי.

ככל שנחשפים ליותר סוגים של הומור, כך יודעים לסווג ביניהם וגם להבין מה מצחיק בעצם.

כמו כן, ככל שצורכים יותר הומור, כך משתפשפים יותר והופכים להיות יותר מצחיקים.

בדיחה נוספת שצוחקת על עצמה:

"פרסי, מרוקאי, אמריקאי, צרפתי וערבי עולים למטוס, הטייס מסתובב אליהם ושואל: מה זה, סוג של בדיחה?"

כללי הזהב לבדיחות משלכם

לסיום הנה כמה כללים פשוטים לשיח הומוריסטי שעשוי לשעשע את חבריכם:

1. הגזמה תמיד מתקבלת בברכה: "אנחנו נמתין פה בתור לפיצה עד שיגיע פסח" "ייקח לי בין 5 דקות לשלוש שעות תלוי בפקקים"

2. שלבו בסיפור תפנית מהירה ובלתי צפויה "מה עשינו בליל שישי? אכלנו צ'ולנט, שרנו קצת, טסנו לאיטליה, המון דברים..."

3. היפוך מילים ומושגים תמיד משעשע ויוצר את האפקט המבוקש: "היתה על הרצפה שבורית זכוכה" "רכב יוקרה עם מגנזי גלגליום" "קראנו לילדה יעל על שם הסבתא וזלדה כי זה שם שאנחנו אוהבים".

4. ציניות וסרקזם הם אמנם מחוספסים ומעט מתנשאים אבל תגובה צינית שבאה במקום יכולה לפעמים לגלגל מצחוק: "טוב שנזכרת להגיע, הכלה כבר הלכה" "אוי מסכן אין לו מה לעשות עם הכסף..."

5. הומור עצמי הוא אחד הדברים הכי נחמדים שקיימים. הוא גם מצחיק וגם באופן אבסורדי בונה את הביטחון:

"קיבלתי 60 במבחן, הבעיה היא שנתתי לכולם להעתיק..."

"השוטר עצר אותי ושאל אם אני יודע איך עושה ינשוף, אז אמרתי 'אררר אררר' צחקנו המון. מפה לשם מישהו מכיר עורך דין טוב שיכול לשחרר אותי בערבות?"