גדי מוזס תיאר את יום השחרור: " הביאו אותי לבית קברות, חשבתי שזה הסוף"

שורד השבי גדי מוזס בן ה-80, שנחטף מביתו בקיבוץ ניר עוז ושוחרר אחרי 482 ימים, התראיין היום (ראשון) בתוכניתה של אסתי פרז בן עמי "בחצי היום" בכאן רשת ב. בריאיון משותף לו ולבנו יאיר, שיתף גדי ברגעים הקשים בשבי וביום השחרור שהפך לסיוט, בתקווה לשוב לחיק משפחתו ובהסתכלות קדימה - לחיים חדשים בקיבוץ. 

גדי סיפר על הדרך בה התבשר על שחרורו השבי: "ביום רביעי ב-12 הודיעו לי שאני צריך להתגלח ושאני יוצא. לא האמנתי". אלא שאז, המחבלים שהחזיקו בו לקחו אותו לבית קברות, כשהוא מכוסה בעיניו.

"שמו אותי מול בור אדמה חפור, שני חמושים מצדי, והיה שקט מוחלט. זה היה איום ונורא, היו מחשבות של פרידה מכל יקיריי, האמנתי שאני בדרך להיפרד מהעולם", הוא שיתף בזעזוע שחווה באותם רגעים. אלא שלבסוף, הם עשו זאת במטרה לתעד אותו.

אחרי כן, הוא הועבר לנקודת ההתכנסות והחבירה לצלב האדום, שם התחולל כאוס בעת העברתו והעברתה של ארבל יהוד, ששוחררו משבי הג'יהאד, לידי חמאס ועד להשלמת המשימה והעברתם לידי הצלב האדום. המון נדחסו סביבם ודחפו, כך שבקושי היה ניתן להעבירם בבטחה.

על כך סיפר גדי: "אמרו לארבל 'תעלי'. שאלתי 'לאן אתם לוקחים אותה?', היו לי בראש רק תמונות של לינץ'. אמרו לי 'סתום את הפה ושב'. בסוף פתחו את הדלת ואמרו לי 'רד', אמרתי שאני יורד כמו גלדיאטור לזירה, אבל מראות היום האחרון היו איומים נוראים".

גדי סיפר על הפעם הראשונה שבכה ונשבר בשבי, למשמע קולו של בנו יאיר, כשהתראיין אצל אסתי ביום ה-135 למלחמה. "באופן כללי, הייתי מנותק באופן מוחלט מכל האירועים. כל הזמן ביקשתי רדיו, אבל הם השתמשו בכל תירוץ אפשרי. אז הגיע טרנזיסטור קטן, אפשרו לי להאזין חמש דקות ביום. פתאום שמעתי את יאיר מדבר, את קולך, זה היה מרגש מאוד".

בזמנים הקשים בשבי, גדי שאב תקווה מהמחשבה על המשפחה, הילדים והנכדים. "בימי שישי היה לי קשה, אווירה של שבת הייתה חסרה, שם הייתי כלב מוזנח במקום שכוח אל וזה גרם לי למועקה בחזה, כבר חשבתי שאני מאבד את נשמתי. בעיקר חשבתי על משפחתי ואיך הם עוברים את כל האירוע הזה".

"קיוויתי שיצילו אותי", שיתף מוזס ואמר שלמרות שתחילה קיווה לחזור הביתה באחד החגים, בהמשך, הוא בחר להתעלם מתאריכים חשובים – כדי לא לאבד תקווה.

כדי להעביר את הזמן בשבי, הוא פתר תשחצים, כתב יומן והלך: "נזכרתי במשפט פיתגורס, מדדתי את הצלעות, חישבתי את האורך. והלכתי. כל יום בין 10 ל-15 קילומטר לפי המצב רוח, אם הייתי נכנס לדיכאון או למצב רוח רע אז התחלתי ללכת".

למרות האירועים הקשים שחווה, גדי לא מוותר על השיבה לקיבוץ שכל כך אוהב. "אני עוד חודשיים אהיה שם, הבית שלי לא נפגע. אני אהיה הבא שיחזור, אתן את כל כולי בשיקום ניר עוז.

גדי ביקש לחזק את החטופים שנותרו בשבי: "אני רוצה למסור שלא יאבדו שום תקווה. אני מקווה שכל אחד יאסוף את כוחות הנפש שלו ושכוחות הנפש שלו יעמדו לצידו לצד המשברים". לבסוף, גדי לא מוותר על האמונה בשלום. לדבריו, שלום עושים עם אויבים – ויש למצוא את הדרך לעשות כן.