הילד מוישי, הפצצה הגרעינית – והסכסוך שהתלקח הלילה
מאחורי התקיפה האווירית שזעזעה אמש את קשמיר עומד מאבק עקוב מדם בין הודו לפקיסטן – סכסוך בן יותר מ־75 שנה ששלוש מלחמות, אינספור פעולות טרור ושתי פצצות גרעין לא הצליחו להכריע. כעת, הוא חוזר לרתוח
חיילים הודים בטקס רשמי בניו דלהי, בציוד מלא ובסדר מופתי צילום: Unsplash
אמש (שלישי), בשעות הערב המאוחרות, עלתה דרום אסיה לכותרות – גם באתרי החדשות בישראל, על אף ריבוי הגזרות הביטחוניות המקומיות. התקיפה האווירית של הודו, כחלק ממה שכונה "מבצע סינדור", הייתה תגובה ישירה למתקפת טרור קטלנית שהתרחשה לפני כשבועיים בעמק באיסארן שבקשמיר ההודית. אך מאחורי התקיפה – ולפני כל מטוס שהמריא – מסתתר סיפור ארוך, טעון ומר, שמלווה את תת־היבשת ההודית מאז הקמתן של הודו ופקיסטן ב־1947.
הסכסוך בין הודו לפקיסטן נולד מתוך חלוקה דתית: הודו בעלת רוב הינדי, ופקיסטן בעלת רוב מוסלמי. מחוז ג'אמו וקשמיר, שהיה בעל רוב מוסלמי אך נשלט על ידי נסיך הינדי, הפך לנקודת מחלוקת מרכזית. הנסיך בחר להצטרף להודו, מה שהוביל למלחמה הראשונה בין שתי המדינות. מאז ועד היום, הסכסוך סביב קשמיר הפך לצלקת פתוחה בין המדינות. שלוש מלחמות פורצות בין הודו לפקיסטן – בשנים 1947, 1965 ו־1971 – ועוד עימותים נקודתיים, כמו מלחמת קרגיל ב־1999, שבה חדרו כוחות פקיסטניים לשטחי הודו בהרים הגבוהים של קשמיר.
אך גם כשהרובים שותקים, לא שורר שם שקט: פעולות טרור מזעזעות, כמו זו באורי ב־2016 או בפולוומה ב־2019, הציתו שוב ושוב את השטח. כל תקיפה, כל פיגוע – תגרור תגובה. לעיתים צבאית, לעיתים דיפלומטית, לעיתים שתיהן גם יחד.
ב־22 באפריל השנה שוב פרצה אש. מתקפת טרור קטלנית בעמק באיסארן בקשמיר ההודית גבתה את חייהם של 26 תיירים הינדים. הודו האשימה את ארגון "חזית ההתנגדות", הנתמך לטענתה על ידי פקיסטן. הלחץ הציבורי והזעם ברחובות הובילו את ממשלת הודו להפעיל את חיל האוויר – וב־6 במאי הושק מבצע "סינדור", ובו תקיפות מדויקות על תשעה יעדים בפקיסטן ובאזור קשמיר שבשליטתה. פקיסטן השיבה באש ארטילרית לעבר שטח הודו וטענה להפלת חמישה מטוסי קרב הודיים – דבר שלא אושר על ידי ניו דלהי.
התגובה הפוליטית לא איחרה לבוא: הודו השעתה את הסכם חלוקת מקורות המים עם פקיסטן, שנחתם עוד בשנות ה־60, ופקיסטן מצדה ביטלה את הסכם שימלה, שקרא לפתור סכסוכים בדרכי שלום. שגרירים הוחזרו, ויזות הופסקו, והמרחב האווירי הפקיסטני נסגר בפני טיסות הודיות – כאילו נבנתה מחדש חומת עוינות בלתי נראית.
אבל יותר מכל, הדאגה העולמית נוגעת לא לרקטות – אלא לנשק הגרעיני. שתי המדינות מחזיקות באחד מארסנלי הגרעין המסוכנים ביותר בעולם. כל תקרית, כל תרגום שגוי של כוונה צבאית – עלול להתגלגל לאירוע בקנה מידה בינלאומי. זו הסיבה שהאו״ם, ארה״ב, סין ורוסיה מיהרו לקרוא לאיפוק. עד כה, המסרים נענים – בקושי. המתיחות בשטח גבוהה, אבל הטילים עדיין בשקט.
הסכסוך אינו רק טריטוריאלי, אלא גם דתי. מחוז קשמיר, בעל רוב מוסלמי, הפך לסמל למאבק בין הרוב ההינדי בהודו לבין המיעוט המוסלמי. פקיסטן, שהוקמה כמדינה מוסלמית, רואה בקשמיר חלק בלתי נפרד ממנה, בעוד הודו מתעקשת על שלמותה הטריטוריאלית. המתיחות הדתית הזו מזינה את הסכסוך ומקשה על פתרונו.
השלכות הסכסוך הגיעו גם לקהילה היהודית. בשנת 2008, במהלך מתקפת טרור במומביי, הותקף בית חב"ד בעיר. המחבלים, חברי ארגון הטרור הפקיסטני לשקר-א-טויבה, רצחו את שליחי חב"ד, הרב גבריאל ורבקה הולצברג, ועוד ארבעה יהודים נוספים. בנם הפעוט, מוישי, ניצל בנס על ידי המטפלת ההודית סנדרה סמואל, שהבריחה אותו מהבניין.
הכתובת על הקיר ברורה: ככל שימשיך העולם לשתוק מול מה שנראה כעוד "עניין מקומי" בין שתי יריבות עתיקות – כך גוברת הסכנה שאותו סיפור עתיק יזעזע את העולם כולו. ולמרות הריחוק הגאוגרפי – עבור מי שמכיר את ההיסטוריה היהודית, סיפור על חלוקה עקובה מדם, על קרע בין אחים, על רדיפה בשם דת – נשמע קרוב הרבה יותר ממה שנדמה.
