בג"ץ: נתניהו קיבל את ההחלטה על פיטורי רונן בר בניגוד עניינים
השופטים קבעו כי הממשלה לא עמדה בחובתה להביא את סוגיית סיום כהונת ראש השב"כ לפני הוועדה המייעצת לעניין מינויים לתפקידים בכירים וכי ההחלטה התקבלה כאשר ראש הממשלה עמד בניגוד עניינים נוכח החקירות בעניינם של מקורביו
השופט יצחק עמית בדיון בעתירות על פיטורי רונן בר צילום: Yonatan Sindel/Flash90
בית המשפט העליון קבע כי החלטת הממשלה לסיים את כהונת ראש השב"כ התקבלה בהליך לא תקין ובניגוד לדין.
השופטים קבעו כי כי הממשלה לא עמדה בחובתה להביא את סוגיית סיום כהונת ראש השב"כ לפני הוועדה המייעצת לעניין מינויים לתפקידים בכירים; כי ההחלטה התקבלה כאשר ראש הממשלה עמד בניגוד עניינים נוכח החקירות בעניינם של מקורביו; כי ההחלטה התקבלה ללא תשתית עובדתית; וכן מבלי שהתקיים שימוע כדין לראש השב"כ.
נוכח הודעת ראש השב"כ על כוונתו לסיים את כהונתו, נקבע כי בנסיבות העניין אין צורך במתן סעד מעשי. הנשיא יצחק עמית הדגיש בפתח פסק דינו כי העובדה שראש השב"כ הודיע על כוונתו להתפטר אינה מייתרת את הצורך להכריע במחלוקת בין הצדדים. זאת, כך נקבע, משום שהחלטת הממשלה היא החלטה חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל: החלטה על סיום כהונתו של ראש השב"כ, אחד משבעת בכירי השירות הציבורי שנדרשים באישור הוועדה המייעצת וראש ארגון ביטחון. על רקע זה התעוררו בעתירות שאלות כבדות-משקל בנוגע לחוקיות ההליך החריג והתקדימי, וכן ביחס לפעילותו התקינה, לעצמאותו, ממלכתיותו ולאי-תלותו של שירות הביטחון הכללי.
הנשיא עמית הוסיף כי הגם שאין מחלוקת שסעיף 3(ג) לחוק שירות הביטחון הכללי, מסמיך את הממשלה לסיים את כהונת ראש השב"כ – סמכות זו אינה "מוחלטת" במובן זה שחלים עליה כללי המשפט המינהלי, ובהתאם על הממשלה להפעיל את שיקול דעתה בהתאם לתכליות ולמטרות שבבסיס חוק השירות. הודגש כי חוק השירות נועד לאזן בין הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל ובין מחויבותה לעקרונות שלטון החוק ולשמירה על זכויות האדם; ועל רקע זה נקבע בחוק השירות כי השב"כ יפעל בממלכתיות, באי-תלות ומבלי שתוטלנה עליו משימות בעלות אופי מפלגתי-פוליטי (סעיף 4(ג) לחוק השירות).
הנשיא הוסיף כי ראש השב"כ – אשר עומד בראש שרשרת הפיקוד הארגונית ומשמש כגורם מקשר בין הדרג הפוליטי ובין הדרג המקצועי – הוא שומר סף שחובתו היא להבטיח כי השב"כ עומד במשימתו לשמור על סדרי המשטר הדמוקרטי ומוסדותיו.
עוד קבע עמית כי בנסיבות העניין נפלו פגמים משמעותיים בהליך קבלת ההחלטה לסיים את כהונת ראש השב"כ. ראשית, עמית קבע כי בהתאם להחלטות הממשלה הרלוונטיות, היה על הממשלה להביא את שאלת סיום כהונת ראש השב"כ לפני הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים ("ועדת גרוניס"), להציג בפני הוועדה תשתית עובדתית שמעוגנת במסמכים ובראיות, ועל הוועדה היה לערוך שימוע לראש השב"כ. כאמור, לא כך פעלה הממשלה.
הנשיא עמית הוסיף וקבע כי ראש הממשלה היה מצוי בניגוד עניינים במועד קבלת ההחלטה, על רקע חקירות מקורביו במסגרת פרשת הדלפת המסמכים המסווגים ופרשת המימון הקטארי. זאת בפרט מכיוון שראש הממשלה הודיע בעצמו, בכמה הצהרות תקשורתיות, כי החקירות עשויות להשפיע, בין היתר, על מצבו האישי והפוליטי. משראש השב"כ מעורב בעצמו בניהול אותן חקירות, לסיום כהונתו עשויה להיות השפעה משמעותית על התפתחותן. משכך, נקבע כי במצב דברים זה ראש הממשלה מצוי בניגוד עניינים שמקים לו מניעה מלהיות מעורב בשאלת הפסקת כהונת ראש השב"כ.
מעית הוסיף כי החלטת הממשלה התקבלה ללא תשתית עובדתית מספקת. הודגש כי נוכח אופייה התקדימי של ההחלטה, ולאור השלכותיה על האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל ועל הצורך בשמירה על שלטון החוק וזכויות אדם, היה על הממשלה לתמוך את החלטתה בתשתית עובדתית בעלת משקל משכנע, חד משמעי וברור. עם זאת, נקבע כי הצעת ההחלטה לא נתמכה בראיות כלשהן; ואף במהלך ישיבת הממשלה שבה נדונה הצעת ראש הממשלה להפסקת כהונת ראש השב"כ, לא הוצגה התשתית העובדתית שבגינה איבד, לטענתו, את האמון המקצועי בראש השב"כ במהלך החודשים האחרונים.
בהקשר זה, הובהר כי הצהרת ראש הממשלה בדבר אובדן האמון המקצועי הועלתה באורח עמום, כוללני ובלתי-מנומק, וכי היה על ראש הממשלה להציג דוגמאות קונקרטיות בגינן אבד לכאורה האמון בראש השב"כ ומדוע מבחינה אובייקטיבית לא ניתן לקיים יחסי עבודה תקינים בין הדרג המדיני ובין ראש השב"כ.
לבסוף קבע הנשיא שהממשלה והעומד בראשה לא עמדו בחובה לקיים שימוע לראש השב"כ בטרם קבלת ההחלטה על סיום כהונתו. צוין כי ראש הממשלה והממשלה לא הציגו בפני ראש השב"כ את הטענות כלפי תפקודו באופן מפורט דיו; וכי לראש השב"כ לא ניתן פרק זמן מספק לצורך הכנה לשימוע. מכיוון שמלכתחילה לא ניתנה לראש השב"כ הזדמנות לקיים את זכות השימוע כהלכתה – נקבע שאין לראות באי-התייצבותו לישיבת הממשלה כוויתור על זכויותיו בנושא.
עמדת המיעוט של סולברג
המשנה לנשיא נעם סולברג ציין, כי קיים מתח מובנה בין כפיפות שירות הביטחון הכללי למרות הממשלה וחובתו לממש את מדיניותה, לבין חובת השירות לפעול "באורח ממלכתי" בלבד, חובה אשר משמיעה מאליה מידה הולמת של עצמאות מקצועית הנתונה לראש השירות.
לדברי סולברג מתח זה משתקף גם בהליך לפיטורי ראש השב"כ – מהלך אשר ברי כי מצוי בסמכותה הרחבה של הממשלה – אך נדרש כי יעשה בהליך תקין, סדור ומבוסס. לשיטת סולברג, עקרונות אלה נובעים ישירות, באופן פשוט וברור, מהוראות חוק שב"כ ומכללי המשפט המינהלי.
סולברג עמד על כך שהעקרונות האמורים היו רלבנטיים כל עוד ניצב לפני בית המשפט סכסוך קונקרטי. ברם, אין זה מצב הדברים כעת, שכן העתירות הפכו תיאורטיות; אבדה נפקותן המעשית. משכך, אין זה נדרש ואין זה נכון להכריע בהן בכל זאת; אף לא להרחיב בדברים על אודותיהן. כך בכלל, בהתאם לכללי המשפט הציבורי; וכך ביתר שאת בהליך הנוכחי, אשר פורט על מחלוקות עמוקות בחברה הישראלית.
לדברי השופט סולברג, גם כאשר מנסים לגרור אותנו, השופטים, לזירה הציבורית והפוליטית – כל עוד אין צורך מעשי-מיידי בהכרעתנו, אל לנו להיענות לכך. זאת, נוכח עקרון הפרדת הרשויות, כמו גם חשיבות אמון הציבור בבית המשפט. "בעת הזו, בהביטנו נכוֹחה אל פני המציאות הישראלית, עקרונות אלה הם שצריכים לעמוד לנגד עינינו כל העת, ולהנחות את דרכנו; בל נסור מהם ימין ושמאל".
