הקידוש במנהרה, הברכה בחושך, והאובדן שאי אפשר להכיל
בספרו החדש "חטוף", אלי שרעבי מספר על 491 ימים של בידוד ורעב – ועל הרגע שבו הבין שאשתו ובנותיו לא יעמדו שם כשתיגמר המלחמה הפרטית שלו
העיתונאי ישראל כהן לצד אלי שרעבי וספרו החדש צילום: באדיבות המצלם
בספרו החדש "חטוף", אלי שרעבי מגולל את סיפור השבי הקשה שעבר במשך כמעט שנה וחצי במנהרות חמאס ברצועת עזה. מדובר בעדות יוצאת דופן, שמביאה לקדמת הבמה את החוויה האנושית והישראלית מתוך התופת, מתוך הרעב, מתוך הבידוד – ומתוך אמונה שלא נשברה.
שרעבי מתאר כיצד החוטפים ניסו לשבור את רוחם של החטופים באמצעות אוכל. "בימים שהיינו רעבים, באמצע הלילה, החוטפים ניסו לשחד אותנו. היינו כחושים, אחרי המון ימים שאכלנו מנה אחת ביום – פסטה או פיתה וחצי ביום. הם ניסו לשחד אותנו שייתנו לנו אוכל בתנאי שנקרא פסוקים מהקוראן. ולמרות שכולם היו מאוד רעבים – פשוט סירבנו". באחד הרגעים הוא מתאר כיצד הציעו לו חלבה או חתיכת פרי, רק אם יכריז שהוא מאמין בנביא מוחמד. "אני משתוקק למזון. כל חתיכת פיתה או פרי חשובה לגוף שלי מאוד. אבל אני לא מוכן לרקוד לצליל החליל שלהם". הוא רומז כי הסירוב הזה נובע לא רק ממקום אישי אלא ממסורת שלמה שהוא בא ממנה – גם אם הוא עצמו אינו מגדיר את עצמו כאדם דתי.
ביום החטיפה, 7 באוקטובר, הוא נחשף לפקודה שהעביר מג"ד עזה בחמאס בקשר: לא להביא נשים וילדים בשבי – כי אין מכוניות – ולכן יש לרצוח אותם במקום. "כשהבנתי את זה, הבנתי למה אני פה ולמה ליאן והבנות שלי לא פה. כשעזבתי אותן בבוקר ידעתי שאני אחטף, אבל גם ידעתי שאחזור. לא נפרדתי מהן כמו שצריך. אבל ההוראה הזו של חמאס – לחטוף רק גברים – פתאום הסבירה את מה שקרה".
אחד הרגעים המטלטלים בספר הוא הרגע שבו הועבר מכוח הצלב האדום לידי כוחות צה"ל. "ברבע השעה הזו דמיינתי איך ליאן והבנות מחכות לי. דמיינתי את הפגישה הזאת המון זמן. ואז אני מגלה שהן לא מחכות. יומיים לפני השחרור אמרו לי שיוסי אחי נחטף ונרצח". למרות הכול, הוא כותב: "הגעגוע לליאן והבנות קשה מאוד. חזרתי למשפחה שלי, גם אם היא לא שלמה. שיר שמזכיר, מקום, כל דבר מזכיר לי אותן. אני בטוח שהן היו גאות בי".
שרעבי מתעקש להדגיש שהוא איננו אדם דתי, אבל לדבריו – "בשבי אתה מוצא עוד מקור שמחזיק אותך – שנקרא אמונה". לצד הרעב, הבדידות והריבים, הוא וחברו לשבי אליה ניסו לבנות לעצמם רגעים של ביחד, רגעים של שייכות. בימי השבי הראשונים הוא חזר שוב ושוב על שמע ישראל, כמו מנטרה. מדי בוקר, אליה היה קורא את ברכות השחר בעל פה, והם היו עונים אחריו אמן. בימי שישי היו עושים קידוש על כוס מים. לפני כן, אלי היה שר את "אשת חיל", מלמד את אליה את המילים עד שהצטרף אליו. במוצאי שבתות, אליה היה שר זמירות כמו "אליהו הנביא", ו"המבדיל בין קודש לחול". שרעבי כותב שזה מה שחיבר אותם לעם, למסורת, למשפחה – ולכוח להמשיך.
בסוף הספר הוא כותב כי החליט לפרסם את הסיפור דווקא עכשיו, משום שהוא מאמין שזה יכול לתת לאחרים תקווה. "בתוך הסבל, הרעב, הבדידות והאכזריות שהופנתה כלפינו – אנשים שיש להם את המה, מוצאים את האיך. אפשר לקום מכל דבר. לאור מה שקרה לעם שלנו, היה חשוב לי לתת תקווה".
