מבצע "רשת העכביש" טלטל את רוסיה – והציף שאלה קשה לישראל
הרחפנים של אוקראינה שיתקו את הבסיסים של רוסיה, ועכשיו השאלה היא האם ישראל ערוכה למתקפה דומה בזירה שלה
פיקסביי צילום: רחפן FPV
ב-1 ביוני 2025 התרחש מה שעתיד להיזכר כרגע מכונן בלוחמה המודרנית: מבצע "רשת העכביש" של אוקראינה, במסגרתו שוגרו רחפנים מתאבדים לעומק שטח רוסיה והשמידו שורה של מפציצים כבדים בשווי מיליארדי דולרים. כל זאת באמצעות מערך של כלים פשוטים יחסית, שיוצרו בעלות מזערית והוסתרו בתוך מכולות עץ תמימות. הרחפנים האוקראינים, מסוג FPV, פגעו בו זמנית בחמישה בסיסים צבאיים וגרמו להשמדה או נזק ל-41 מטוסים רוסים, ביניהם מטוסי ביון נדירים ומפציצים אסטרטגיים. הנזק מוערך ביותר מ-7 מיליארד דולר.
זה לא היה מבצע צבאי שגרתי. זו הייתה רעידת אדמה תפיסתית. כוח קטן, חכם ומדויק הצליח לשבש באופן עמוק את המערך האווירי של מעצמה עולמית, בלי לחצות גבולות, בלי חיילים על הקרקע ובלי להפעיל כלי טיס מסורתיים. זו כבר לא מלחמה מהסוג שהכרנו, זו מהפכה.
בלוחמה החדשה, המושגים "חזית" ו"עומק" איבדו ממשמעותם. הגבול בין אזור קרב לעורף כבר לא קיים. כל נקודה במדינה, כמו תחנת רכבת, בסיס פיקוד, מגדל תקשורת או מפעל חיוני, עלולה להפוך למטרה. וזה לא תרחיש היפותטי ולא רק שדה קרב במזרח אירופה. בשנה וחצי האחרונות, עד לרגיעה הזמנית בגזרה הלבנונית, ישראל התמודדה עם מאות מתקפות של כטב"מים מתאבדים. חלקם חדרו לעומק הארץ, חלקם פגעו ישירות במטרות צבאיות ואזרחיות, וכולם חשפו את נקודת התורפה המשמעותית ביותר של מערך ההגנה האווירית: זיהוי ויירוט של איומים קטנים, איטיים וזולים.
למרות ההישגים המרשימים של כיפת ברזל ומערכות יירוט אחרות, קשה להתעלם מהפער שצף כשהאיום מגיע בגובה נמוך, במספרים גדולים ובעלות אפסית. על רקע זה, ההודעה שהתפרסמה לאחרונה על יירוט מוצלח של עשרות כטב"מים באמצעות מערכת לייזר ישראלית במהלך מלחמת חרבות ברזל הייתה נקודת אור יוצאת דופן. מדובר בפריצת דרך טכנולוגית ומבצעית: היכולת ליירט בזמן אמת כטב"ם מתאבד תוך שימוש במערכת לייזר מבצעית לא רק חוסכת מיליונים, אלא גם מאפשרת תגובה מהירה וזולה לכלי שמאיים לשבש שגרת חיים שלמה. לפי דיווחים, מערכת הלייזר הצליחה ליירט בין 30 ל-40 כטב"מים במהלך המלחמה, בעיקר של חיזבאללה, והשלימה למעשה את כיפת ברזל. היירוטים בלייזר הזול חסכו מאות אלפי דולרים לעומת השימוש במיירטים היקרים של כיפת ברזל.
נכון להיום, צה"ל וגורמי הביטחון משקיעים רבות בפיתוח יכולות רחפנים, גם בתחום ההתקפה וגם בתחום ההגנה. מערכות לייזר, חיישנים, גרסה מותאמת של כיפת ברזל ואמצעי סיכול אלקטרוניים נמצאים בשלבי פריסה שונים. אך מבצע "רשת העכביש" מבהיר דבר אחד: גם אם יש לנו את הטכנולוגיה, זה לא מספיק. השאלה האמיתית היא האם היא זמינה, פרושה, מופעלת בזמן אמת, והאם אנחנו חושבים מהר מספיק כדי להגיב לעולם שמשתנה בקצב מסחרר.
המפץ האוקראיני אינו אזהרה בלבד אלא סימן דרך. הוא מראה כיצד תכנון מבריק, סבלנות מודיעינית ושימוש ביצירתיות יכולים למוטט עליונות אווירית של מדינה רבת עוצמה. ואם זה מצליח שם, אין סיבה שזה לא ייושם כאן. במציאות החדשה, לא התקציב הוא הקובע אלא השכל, הארגון והתגובה.
יום אחד, אולי בבוקר של אמצע שבוע שגרתי, תישמע אזעקה באשקלון, אך לא בגלל רקטה. חמישה רחפנים קטנים יחדרו בבת אחת מכיוונים שונים. אחד יתביית על שנאי מרכזי של חברת החשמל, אחר יתנגש ברכב מהנדסים בבסיס חיל האוויר הקרוב, והשלישי יפגע בגג של מפקדה אזורית. אף אחד מהם לא יעלה יותר מ־800 שקל. אף אחד מהם לא ינוהג בידי אדם. בתוך דקות, שלוש מערכות שלמות, חשמל, פיקוד ותחבורה, יצאו מכלל פעולה. לא תהיה מתקפת טילים, לא יהיו הרוגים, אך הפגיעה תהיה מוחשית, מתמשכת ותחייב שעות של שיקום.
ואז תתברר התמונה האמיתית: לא מדובר בפיגוע ראווה אלא בבדיקת יכולות. מישהו בוחן את מערכות ההגנה, את זמן התגובה, את יכולת האיתור. וכשיגיע הגל האמיתי, הוא לא יכלול חמישה רחפנים אלא חמישים, ממוקדים, מתואמים וקטלניים יותר.
בתרחיש הזה, לא מדובר בשאלה אם יש כיפת ברזל או מערכת לייזר, אלא אם מישהו זיהה את המגמה בזמן. אם ישראל הבינה שהמכה הבאה לא תבוא עם הדף, אלא עם זמזום חרישי של טכנולוגיה פשוטה.
