איראן הופצצה - והעולם לומד: עדיף להסתיר

התקיפה המשולבת של ארצות הברית וישראל על מתקני הגרעין באיראן סימנה קו פעולה אסטרטגי חדש, שלא שייך רק לעימות בין מדינות. היא נוגעת גם לאופן שבו העולם תופס כיום את שאלת הפיקוח הגרעיני והמחויבות לאמנות בינלאומיות. הפעלת כוח צבאי נגד מדינה שעדיין לא החזיקה בנשק גרעיני, וששיתפה פעולה לפרקים עם הפיקוח של הסוכנות לאנרגיה אטומית, מעוררת דאגה לא רק בקרב תומכי דיפלומטיה, אלא גם בקרב קובעי מדיניות ברחבי העולם. מה שבעיני ירושלים וושינגטון נתפס כהכרח ביטחוני, עלול בעיני מדינות אחרות להיראות כתקדים מסוכן.

יש לומר ביושר: לישראל יש סיבה ברורה לראות באיראן איום קיומי. מדובר במשטר שמצהיר בגלוי על כוונתו להביא לחורבן ישראל, תומך בכל חזיתות הטרור באזור, ובמקביל צובר אורניום מועשר בכמות וברמה שחורגת בהרבה מהנדרש לשימושים אזרחיים. תרחיש שבו איראן מגיעה לנשק גרעיני אינו תיאורטי אלא מוחשי, ולמדינה כמו ישראל אין את הפריבילגיה להמתין להוכחות בשטח. בתוך מציאות כזו, ההיגיון שמניע פעולה צבאית מובן - ודאי אם מדובר בניסיון לעצור מראש מהלך מסוכן.

אך מנגד, קשה להתעלם מהשלכות התקדים שנוצר. האיראנים לא פרשו מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. הם עדיין אפשרו, גם אם באופן מוגבל, גישה לפקחי הסוכנות. מהלך התקיפה, אם כן, עלול להיראות כמכה דווקא לשחקן שבחר, לפחות בחלק מהשנים, להישאר בתוך המערכת הגלובלית ולא לצאת ממנה לחלוטין. בעיני מדינות אחרות, במיוחד כאלה שמפתחות תוכניות גרעין לצרכי אנרגיה או תעשייה, מדובר באזהרה מהסוג הלא נכון: שאולי עדיף להסתיר מאשר לשתף.

הדוגמאות ההיסטוריות לא מחזקות את המסר של שקיפות. צפון קוריאה, שפרשה מהאמנה ופיתחה נשק גרעיני, הפכה לשחקן שאיש אינו תוקף. פקיסטן והודו הלכו בדרך דומה וזכו לשתף פעולה עם המערב. ישראל עצמה, שמעולם לא הצטרפה לאמנה, נהנית מהכרה שקטה ומעמד ייחודי. דווקא איראן, שניסתה מסלול דיפלומטי במשך תקופה, משלמת את המחיר.

מאז המתקפה, החלו באיראן הליכים שמטרתם לצמצם את שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית. המשמעות היא לא רק נסיגה מהשקיפות אלא גם סכנה ממשית להתפוררות מנגנוני הפיקוח על תוכניות גרעין ברחבי העולם. מדינות שעד כה שמרו על מסגרת חוקית והצהרתית, עלולות להסיק שלא משתלם עוד להיות בצד הפתוח. אם השקיפות מובילה לחשיפה, והחשיפה עלולה להוביל לתקיפה, הרי שהחשאיות הופכת לכלי מגן לגיטימי.

המשמעות הרחבה יותר היא ערעור של כל הרעיון שעליו הושתתה האמנה מ־1968: שאפשר לקיים פיקוח אמין ובינלאומי על חומרים גרעיניים, תוך שמירה על הבדל ברור בין שימושים אזרחיים וצבאיים. ייתכן שמדינות כמו יפן, דרום קוריאה ומדינות נוספות, שבעבר סמכו על ארצות הברית כמגינה אסטרטגית, ישקלו כעת אם הגיע הזמן לפתח יכולות עצמאיות. החשש מאובדן אמון לא נוגע רק לאיראן – הוא עלול להתפשט במעגלים רחבים הרבה יותר.

המתקפה על איראן נועדה לבלום תוכנית מסוכנת ולחזק את תחושת הביטחון. אך בעולם הגרעיני, גם צעדים שמתחילים מטעמים הגיוניים עלולים להסתיים בהיפוך אסטרטגי. אם המדינות השקופות נענשות והמדינות החשאיות זוכות לשקט – ייתכן שהעולם יגלה בקרוב עידן חדש, שבו הפיקוח אינו שווה עוד את הסיכון. והמחיר, כמו תמיד כשמדובר בנשק גרעיני, עלול להיות גבוה בהרבה מהכוונות שהובילו אליו.