האורניום שנעלם מארה"ב והמדען היהודי שכולם שתקו לגביו

בשנת 1965, מאחורי דלתות של מפעל אמריקני קטן בעיירה אפולו שבפנסילבניה, נעלמו באורח מסתורי עשרות קילוגרמים של אורניום מועשר ברמה גבוהה. זה לא היה דיווח פנימי שולי, אלא פער עצום שהתברר בדוחות הפיקוח הפדרליים, והדליק נורה אדומה בכל זרועות המודיעין של ארצות הברית. החומר הגרעיני, שנאמד בין 91 ל־272 קילוגרם, נעלם ממפעל בבעלות מדען יהודי בשם זלמן שפירו, ממציא מבריק, בעל קשרים חמים עם ישראל, שהחזיק באישורים מסווגים מהצי האמריקני, והוזמן שוב ושוב לביקורים ממושכים בישראל בדיוק באותה תקופה שבה נבנה הכור בדימונה. מהר מאוד התגבש החשד: האורניום לא נעלם. הוא הועבר לישראל.

החברה שניהלה את המתקן נקראה NUMEC. בתחילה טענו גורמים רשמיים שמדובר באובדן תעשייתי שגרתי, תוצאה של זיהום או תקלות שקשה לכמת. אך ככל שנערכו בדיקות חוזרות, הפער רק הלך וגדל. כמות כזו של חומר בקיע לא יכולה להיעלם בלי שייעשה בו שימוש. החקירה עברה מהמחלקות ההנדסיות של הוועדה לאנרגיה אטומית אל משרדי ה־FBI, ומשם למודיעין הצבאי. בשלב מסוים כבר היה ברור שהסיפור חורג מגבולות המפעל.

זלמן שפירו ז"ל | באדיבות המצלם

זלמן שפירו עצמו הפך לדמות מרכזית בתיק, גם אם לא הוגדרה כחשוד. הוא לא הסתיר את תמיכתו בישראל, לא את קשריו עם גורמים בכירים בירושלים, ולא את נסיעותיו התכופות. המסמכים שנותרו מהחקירה מצביעים על מעקבים שבוצעו סביבו, על איסוף מידע מודיעיני, ועל הערכה שהאורניום הועבר לידי מדינה זרה, מבלי שנמסר אישור או תיעוד לכך.

במסמך של ה־CIA שנכתב בשנת 1968 נכתב במפורש כי קיימת סבירות גבוהה שהאורניום הגיע לישראל. זו לא הייתה נבואה ולא השערה כללית, אלא הערכה של קהילת המודיעין האמריקנית על בסיס מידע מצטבר. ועדות קונגרס שהתכנסו באותן שנים שמעו את הדברים מאחורי דלתיים סגורות, אך לא פרסמו מסקנות. הסיפור כולו נחתם במשפט קצר שנשמע מאז שוב ושוב בכל פעם שגוברת רמת הרגישות: אין הוכחות חותכות, ולכן אין תיקים פתוחים.

פרשת NUMEC מעולם לא התפוצצה בעיתונות האמריקנית. כמה פרסומים זהירים הופיעו בשוליים, אך לא הגיעו לשערים. בישראל כמעט ולא נכתב עליה דבר, גם לא בדיעבד. שפירו עצמו סיים את הקריירה בלי להיתקל בסנקציות, והלך לעולמו בשנת 2016 בגיל 96. במבט לאחור, אפשר להבין כיצד פרשת היעלמות האורניום הגדולה ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית נבלעה כאילו לא הייתה.

דווקא עכשיו, כאשר העולם מתמקד שוב באורניום מועשר, הפעם באיראן, יש טעם להיזכר בפרשה ההיא. לא כדי לערוך השוואות מוסריות, לא כדי להצדיק או לבקר, אלא פשוט כדי להיזכר. ישראל הייתה אז מדינה צעירה, מוקפת אויבים, נטולת ביטחון אסטרטגי, ששניים מתוך שלושה מילדיה איבדו קרוב משפחה בשואה. היא לא הייתה הצד שמאיים על אחרים. היא הייתה הצד שדאג שלא יאיימו עליו שוב.

איראן של היום לא מזכירה את ישראל של אז. היא מצהירה בגלוי על רצונה להשמיד מדינה אחרת, תומכת בארגוני טרור, מפרה הסכמים ומחביאה מתקני גרעין תוך תמרון מול הפקחים. גם אם חלק מהמהלכים הטכניים דומים, ההקשר שונה לחלוטין. ובכל זאת, העובדה שאיראן מסתירה כעת מלאי חומר בקיע ברמות גבוהות, תחת עננת חשד וסירוב לשקיפות, מזכירה לחלק מהמומחים את אותם דפוסים מהעבר.

אולי זו הסיבה שדווקא עכשיו כדאי לזכור את NUMEC. פרשה שנגעה בחומר הרגיש ביותר בעולם, במדען יהודי כריזמטי, בחשד שקט, ובשיתוף פעולה סמוי שכולם העדיפו לשכוח.