כשסעודיה ביקשה לעצור, טראמפ הלך עם נתניהו עד הסוף
למרות לחץ סעודי כבד, טראמפ שיתף פעולה עם ישראל ותקף באיראן. התחזיות על ירידת השפעתה קרסו
הנשיא טראמפ וראש הממשלה נתניהו בבית הלבן צילום: איתי בית-און/ לע״מ
במהלך מסעו המדיני של טראמפ בסעודיה, ולאורך השבועות שאחריו, נכתבו הררי פרשנות שטענו כי ישראל נחלשת. בכירים בתקשורת הבינלאומית הצהירו כי ישראל נדחקת לשוליים, כי סעודיה עולה, וכי טראמפ בונה סדר אזורי חדש שבו ירושלים כבר איננה שותפה מרכזית. לה מונד דיווח כי "בביקורו בריאד, דוחה ודובאי, טראמפ הפגין אחדות עם שליטי המפרץ", והוסיף כי "ישראל איבדה את השפעתה על נושאים אזוריים". בוושינגטון פוסט נכתב כי טראמפ חתם על עסקאות נשק וטכנולוגיה עם סעודיה וקטאר, בעוד שישראל הוזכרה בהקשרים סמליים בלבד.
פוליטיקו אירופה הבהיר כי טראמפ אינו מעוניין שעזה או ישראל יפריעו ל"דיפלומטיה הגדולה", וציין כי הבית הלבן מתמקד בפתיחת דף חדש עם המפרציות. ב־ynet פורסם כי "ישראל הופכת לשותפה הפחות בכירה של וושינגטון", וכי "הביקור עומד בסימן שיתופי פעולה עם סעודיה, בזמן שישראל נדחקת אחורה". גם בארץ נכתב כי טראמפ "מסמן סדר אסטרטגי חדש, שבו ישראל כבר לא השחקנית המרכזית".
אבל כמה שבועות לאחר מכן, כאשר מטוסי B־12 אמריקאיים חצו את המרחב האווירי של עיראק והשליכו פצצות חודרות בונקרים על מתקן הגרעין בפורדו, התחזיות הללו התרסקו. זה קרה ב־22 ביוני, בשעה שתיים ושלושים לפנות בוקר לפי שעון טהרן, במסגרת מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן. דווקא ברגע שבו קראה סעודיה להבלגה, טראמפ בחר ללכת עם ישראל.
ההחלטה האמריקאית לא התקבלה בחלל ריק. מערכת הביטחון הישראלית זיהתה את החלון המבצעי, העבירה התרעות מדויקות, ודרשה פעולה. סעודיה, מצידה, העבירה מסרים פומביים ברוח פייסנית, וקראה להימנע מהסלמה אזורית. ברקע עמדה הטראומה מהמתקפה האיראנית ב־2019 על מתקני הנפט שלה באבקאיק, והחשש ממכת נגד ישירה. אבל טראמפ, ששמע את האזהרות, בחר להסתמך על המודיעין הישראלי ועל הציר הביטחוני שבנה עם ירושלים.
מבצע מידנייט האמר, שתואם מראש בין וושינגטון לישראל, שיקף לא רק תגובה אסטרטגית, אלא הכרעה מדינית. ארצות הברית הלכה עם ישראל, בניגוד לעמדת ריאד, ובשיתוף פעולה מבצעי מלא. ישראל סיפקה את התשתית המודיעינית וההתרעה, ארצות הברית את השריר האווירי, והתוצאה הייתה פעולה כירורגית רבת משמעות נגד תוכנית הגרעין של איראן.
התחזיות שצפו ירידה במעמדה של ישראל קרסו. לא רק בגלל עצם התקיפה, אלא בשל אופן ביצועה. זו לא הייתה פעולה אמריקאית שישראל צורפה אליה. זו הייתה פעולה שישראל הובילה מאחורי הקלעים, דחפה לה בפומבי, והובילה את ארצות הברית להוציא אותה לפועל. ישראל לא חיכתה שתזומֵן. היא סימנה את המטרות, עמדה על כך שהזמן לפעול הוא עכשיו, והוכיחה פעם נוספת שהיא שחקן מרכזי באזור.
התקיפה הניבה גם תגובות אזוריות צפויות. איראן ספגה נזק כבד, הן למתקנים והן ליוקרה. סעודיה בחרה להתרחק מהאירוע, והבהירה כי לא הייתה מעורבת בו. בטורקיה נרשמה עלייה חדה בפעילות דיפלומטית, בניסיון למצב את אנקרה כציר נגד מול ירושלים, כתחליף לאיראן הנחלשת. אבל המפה כבר שורטטה מחדש. ישראל, לא סעודיה, היא זו שהובילה את המעצמה הגדולה בעולם לפעולה. ישראל, לא טהרן, היא זו שמסמנת את הקווים האדומים החדשים.
