"עוצמת ה - סגור": מילה אחת ותובנה עמוקה מהשיחה הכי קצרה

אני הרבה זמן חושבת על מה שאמרת לי, כי את צדקת, פשוט צדקת.

היה שם משהו חזק והחלטי. שתינו הרגשנו אותו, לקח לי זמן לכתוב על זה כי לא ידעתי לאן לקחת את זה.

עד שאת לא מרגישה שאת יודעת, את לא יכולה לקחת.

אבל כשאת יודעת? זו הרגשת 'מלכה' שאי אפשר בכלל לכמת אותה ולהסבירה.

והאבסורד הוא שאנחנו חוות מלא רגשות כאלה ולא מספיק שמות אותן על מפת ארץ ישראל הישרה שלנו, וראוי שכן.

ראוי לייקר גם פתיתי תובנות, גם רסיסי רגשות.

לפעמים אנחנו נשארות בזיהוי רגשות  גסים יותר, בולטים יותר, ידועים יותר, כמו-

שמחה, כמו עצב, כמו כלליות של טוב לי או רע לי, מה זה קרה לי, ולא מדקקות יותר. חבל, כי עולם הרגשות שלנו, שדה העבודה האישיותי שלנו, גדול יותר ורחב יותר מאשר חבילת הבסיס של כן לא / שחור לבן.

אני מסבירה שנייה לקוראים מה היה שם בשיחת הטלפון הזו וננסה יחד לדקק.

ברור לי, תוך כדי שאני מקלידה כאן, מדוע בין הזמנים והטיולים המשפחתיים חידדו עבורי את הדבר הזה.

את לא יכולה לכתוב על משהו רגע לפני שאת יכולה. זה לא ייצא טוב. ואת רוצה שכן ייצא טוב.

מה היה בשיחה?

היו בעצם שתי שיחות. אחת ראשונה ארוכה. דנו בה שתינו בעניין דרך יעילה בעולם הטיפול, הייעוץ, כדי לעשות אותו מקצועי יותר, יעיל יותר, נכון יותר לדור. מדי פעם אנחנו מדברות על מקרים, מתלבטות על סיפורי משפחות, מדברות על מסעי לב ותהליכי נפש שעוברים אנשים בתוך מערכות יחסים.

שתינו, גם אני וגם את, מבקשות לעשות דרך העבודה שלנו- טוב.

רק מה, עומס, ובית וילדים של עצמנו, ותיעול נכון של קריירה, וזמן שאת רוצה לסדר באופן איכותי גם עבור עצמך, מדי פעם אנחנו זורקות אל אוויר העולם רעיונות. חושבות אולי ככה, ואולי עדיף  טכנית אחרת, ואיך זה יהיה, ואיך ברעיון, ואיך נוריד את זה למעשה בפועל. ואנחנו טובות. אנחנו עושות הרבה, ומסייעות. ורצינו עוד יותר, לשכלל. ליעל. ושאלנו בשיחה הארוכה הזו  את עצמנו הרבה שאלות, והחזרנו הרבה תשובות, והיו כמה, "וואוו", ו"נכון", ו"די", ו"בדיוק", כל מיני כאלה התלהבויות שלמרות ששתינו כבר לא ילדות לא עבר מאיתנו חוש החיים והתחדשותם. זכו אנשים מבוגרים שממשיכים לחיות את הילד שבתוכם.

וזה יפה.

וסגרנו את השיחה בזה שעוד נדבר על זה, אבל בגדול קדימה.

ואז, אחרי כמה ימים הייתה עוד שיחה. הסתכלתי. ארבע שניות היא ארכה. השיחה השנייה הייתה חזקה פי כמה מכל האורך הארוך של השיחה המתלבטת הראשונה.

שתינו הרגשנו את האנרגיה. הטובה. בארבע השניות האלה.

את שאלת שאלה,

ואני הגבתי במילה אחת: "סגור".

סגור על משהו גדול לא על משהו פיצפון ושולי, אלא גדול ומשמעותי.

זה היה חזק ה'סגור' הזה. החלטי. עוצמתי. פותח.

ואחרי כמה דקות התקשרת שוב, כי ה'סגור' שלי השאיר את שתינו עם פה פעור.

והתקשרת שוב ואמרת: "תכתבי על ה'סגור' הזה משהו? טוב?"

ואמרתי "טוב".  

ועכשיו כשכל הכנרת פתוחה לי מול העיניים וכמה עריקים יושבים מאושרים כאן לידי, יש לי שקט של טיול להסביר את עוצמת הסגור. הוא דומה למסלול. הוא דומה ל"בואו אחרי", ל"אני יודע", "זו הדרך", "מכאן", מאז ולעולם.

יש מצב כזה, אחרי שאת מבולבלת, או לא מפוקסת, מתלבטת או פוחדת שפתע- מתבהר!

שכלום עוד לא השתנה, אבל את כבר יודעת את הדרך. לאן. מכאן.

זה רגע בטחון של "סגור".

של כוח, שאפילו שאת עוד לא שם בכלל, את כן.

קצת כמו שצוחקים עליי כאן בזמני טיול, כשההרים עוד מפרידים ביננו ובין היעד, שהכביש עמוס, וכולם רעבים, ואני אומרת בקול רם, "הנה, אנחנו דקות מגיעים". הכוונה שלי היא לא שתיכף באמת נגיע, מבחינה של זמן, הכוונה שלי היא שאני כבר יודעת את הדרך, מכירה את התהליך, את האפשרי שבו, מרגישה כמה הוא נכון. ויודעת כמה משמעות יש ל"סגור", כשהוא בכלל עוד פתוח להרבה מאמץ, וקילומטרים, עבודה ועמל, אני ממש רואה איך הוא נראה.

סגור הוא רגע פתוח.

סגור הוא הרגע שבו את מבינה מה היא המטרה ומה את עושה.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com