אישה ופרח זה עסקת חבילה: "עשי לי טובה ואל תקראי את הטור הזה..."

עשי לי טובה ואל תקראי את הטור הזה אלא אם כן את אומרת לי בוודאות שבימי העושר בהם אנחנו נמצאות את יודעת למספר לעצמך: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, לפחות חמישה דברים שהתעשרת בהן השנה. לא משנה מה קרה. כי קורים דברים. קורים דברים שמחים וקורים דברים קשים וכאובים, זה חלק ממבנה החיים.

עשי לי טובה אל תמשיכי לקרוא את הטור הזה אם אין לך להעיד על עצמך עכשיו על חמש התעשרויות מנטליות, קוגנטיביות, תבונתיות, דברים נפלאים שלמדת על עצמך, גם אם איש לא רואה, ואת עשירה בהם הרבה יותר מאשר הרשות שהיית נתונה בה באותם תחומים ממש, בתחילתה של השנה הזאת.

אל תקראי. לכי.

רבי יצחק במסכת ראש השנה ידע מה הוא כותב. השנה מצידה רשה בתחילתה, ענוותנית וחסרה. כמו כולנו, החיים בתוכה. הענווה שלנו גורמת לנו לדעת מאיפה הכל מגיע.

אבל באחריתה? בשלב ההודיה? באלול?

אנחנו מלאי עושר רגשי, עושר רוחני, יכולות חדשות שאגרנו, אנחנו שנה שלמה עבדנו (!), שמענו ויצרנו רעיונות משני חיים, שיעורי תורה מכונני מחשבה. דברים שסימנו לתקן, דברים שעמלנו עליהם, והשגנו.

אני מקווה גם שהסיפור האישי שלך מוכן. תיכף מתחיל טקס ההמלכה ואת הולכת לעמוד שם מול הקהל הקדוש ביותר שיש. לבד על הבמה. מול בורא עולם והפמליה שלו. והם ישבו ויקשיבו. ואת תספרי סיפור אישי עם כל הזכרונות שאגרת בך עד השנה הזאת, מאז שנולדת, עם כל המלכויות שהמלכת על עצמך, וכל מה שרצית לצעוק בשופרות.

ה' מכיר את הפרטים של הסיפור שלך, ספרי לו מעבר. הוא יודע בדיוק איפה נולדת, הוא יודע בדיוק אילו נסיונות הוא נתן לך,

הוא יודע בדיוק מי עושה לך קשה, הוא רואה מהקונטרול את הכל.

ה' לא צריך את הפרטים הטכניים, אל תשעממי אותו, הוא מכיר. הוא ברא אותם. הוא צריך את הפיתוח שלך. את כוחות הבריאה של עצמך. את החלק שלך. את מה עשית עם מה שהוא נתן לך. הרבה יותר נכון לספר על עצמך מול בורא עולם, שיודע את הסודות של כולם, הרבה יותר נכון לספר לו עלייך במסעות שהביאו אותך אל העשירות שלך. הוא רוצה נחת. הוא אבא. דברי עם ה' בשפת המעברים. שפת המאמצים. ספרי לו על איך התקדמת. מה למדת? על העושר הרוחני, נו. על מה יצרת בתוכך בעקבות הפרטים הדוממים של החיים.

אישה אחת שלחה לי למייל השבוע צילומי פרחים שהיא צילמה. פרחים מהממים.

הרבה נשים שולחות לי פרחים מהממים. בכלל, מאז תחילתו של כור הברזל, שעוד מעט יחגוג עשור, כן עשור, אני סופרת את השנים שלו לפי החתונה של אחת הבנות שלי. הטור הראשון היה על איך החתן החדש יקרא לי. 'שוויגוש', 'שווייג', עלו כמה הצעות, תסתכלו בארכיון.

בשורה התחתונה, עד היום הוא לא קורא לי, בעצם מאז שנהייתי סבתא של הבת שלו הוא מדי פעם קורה לי 'סבתא'. לא נדבר על זה עכשיו כי כל המקום יגמר לי כאן בדף.

והשנה? גם.

אין זמן.

נהייתה לי בתיבת המייל בשנים האחרונות בורסת פרחים משגשגת, אני חיה במשתלה ממוחשבת מתלבטת כל שבוע איזה פרח אני שולחת לפנינה המפיקה כדי שיתנוסס כמו דגל משמאל לטקסט.

לא יודעת איך נולד בי הרעיון הזה לפני שנים אחורה, שבמקום להטריד את הצוות ולבקש ציור לטור, התחלתי עם המסעות הפרחוניים שלי. אני לא מצטערת לרגע. אנחנו הנשים חייבות להביע, גם דרך קליק של מצלמה, פלא שתחום הצילום הפך לתראפיה משל עצמה?

אבל אחת השולחות שאלה אותי בשבוע שעבר, "אפרת למה את כל כך אוהבת פרחים?" כתבתי לה שפעם בטור אחר הסברתי למה, אני רוצה להגיד שאולי בגלל שהם צבעוניים, מחייכים ועושים בית מטופח ונעים, אבל אני לא חושבת שרק זו הסיבה. פרח ואישה זו עסקת חבילה.

אנחנו עוקבות אחרי הפרחים שלנו. גם אלה שאנחנו שותלות וגם אלה שאנחנו חותכות ובארגטל שמות.

אנחנו מתואמות עם הפרחים שלנו. יש שלב אחר של הנאה בלב של אישה כשהפרח עוד קטן וניצן, יש שלב של פתיחה, יש לנו עושר גדול מול פרח טרי ופתוח במלוא הדרו, יש לנו יכולת להזדהות דרכו ומתוך יופיו. אנחנו מריחות 'בחיישנים הבינתיים' שלנו התחלה של כמישה, נבילה, אנחנו אלה שאוספות עלים נושרים, אנחנו לפעמים גם ממשיכות ומייבשות פרחים זקנים. אנחנו, הבנות עושות מעקבי תהליכים דרך פרחים. זהו.

אנחנו יודעות לזהות עושר ועניות העולים ויורדים דרך גבעולים.

אני מרגישה שהמשכת לקרוא ולא עשית רשימת עושר? זה נכון?

מרגישה אותך דרך מעלה הגבעול.

להצטרפות לקבוצות התוכן של אפרת ברזל >>>​​​​​​​

תגובות, הערות והארות ניתן לשלוח למייל: efrati41@gmail.com