הסערה החדשה: "לעמוד דקה דומיה בבוקר חג סוכות? זו התנתקות מהיהדות"

שנתיים לטבח: במהלך אתמול (שלישי) משפחות שכולות וחטופים ציינו את פריצת המלחמה, בין היתר בטקס שארגנו. אך לא כולם ממשפחת השכול היו שותפים לכך.

ענת בנזימן מאיר, אלמנתו של רב סרן בסיירת מטכל דוד חיים מאיר הי"ד, שנפל בקרב ביומה הראשון, שיתפה בפוסט ברשתות מדוע היא לא מציינת את התאריך הלועזי - וביקשה שלא להתעלם מלוח השנה העברי ומחגי ישראל.

"אני חיה על פי לוח השנה העברי והלועזי כאחד. קובעת פגישה לדצמבר, וטיול למאי", כתבה בתחילה. "7.10 הוא תאריך שחרוט עמוק בלב של כולנו. אצל חלקנו גם על המצבה. 

כשחמאס בחרו את יום הטבח, הם לא "נפלו" על תאריך רנדומלי שיצא במקרה בשבעה לאוקטובר, הם בחרו באופן מודע ומכוון ביום הקדוש לעם היהודי, בשמחת תורה".

ענת הוסיפה, "בימים האחרונים פורסמה יוזמה לעמוד דקה דומיה ב 7.10 לזכרם של נרצחי הטבח. האם מישהו מבעלי היוזמה לקח בחשבון ש - 7.10.25 "נופל" ממש בבוקרו של חג ראשון של סוכות? כמו כן הוחלט לקיים את טקס "המשפחות" במוצאי החג הראשון זמן שבמסורת ישראל נחגגה בו שמחת בית השואבה, ובתוך חג הסוכות שנחגג במלואו במשך 7 ימים".

"יום העצמאות נקבע לה' באייר, יום ירושלים לכ"ח באייר ויום השואה לכ"ז בניסן. אירועים טקסיים וימי זכרון במדינת היהודים – נקבעו מאז ומעולם בתאריך העברי. הבחירה של משפחות לקיים טקס אלטרנטיבי ולא לקחת חלק בטקסים הלאומיים מובנת, אני מכבדת אותה גם אם איני מזדהה איתה", כתבה.

אך היא הסתייגה: "יש פער עצום בין הבחירה להפריד בין מוסדות המדינה לטקסי ההנצחה והזכרון, לבין הפרדות מהזהות שלנו- עם יהודי בארצו. בשם הזהות הזאת מנסים להשמיד אותנו, והיכולת להתאחד סביבה, היא זו שתקבע את העתיד שלנו. "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל"".

"במשפחת השכול הכאב מפלח כל הזמן, החסר לא מרפה, הגעגוע צורב", לדבריה, "כל אירוע משפחתי, ובטח חגי ישראל הם ימים קשים, עוצמת הכאב גדלה, הכל רגיש והיכולת לקיים את "ושמחת בחגך", לשמוח בלב שלם פוגשת אתגר גדול".

אלמנתו של דוד הדגישה: "אבל אנחנו כחלק מעם ישראל בוחרים לחגוג את חגי ישראל, לנצור אירועים מכוננים בהיסטוריה היהודית. אנחנו עומדים ערב החג, יחד עם בני המשפחה, נשיר שירי חג, נשמח בשמחתו ונכאב את האובדן והחסר, נתגעגע למי שאיננו".

"גם בשמחת תורה לא נקיים יום אבל לאומי, האבל ימתין לאחרי החג, הזיכרון והכאב ישולבו בליבותיהם של המקיפים והרוקדים בבתי הכנסת. יש משהו כמעט אירוני בכך שתאריך לועזי- אקראי, מנותק מהקצב הפנימי של העם- הופך לציר מרכזי של זכרון".

"ואילו לוח השנה העברי, זה שנצרב בנו כבר אלפי שנים, ממשיך לפעום בקצב של עונות, חגים, משמעות. חגי ישראל אינם "נופלים על התאריך" הם אלו שקובעים אותו. הם המייצרים קצב חיים, זכרון וזהות", סיכמה.