שיעור בסבלנות: הניסיון הכושל בשתילת הערבה וההפתעה שהמתינה לאפרת ברזל

הוי כמה שרציתי לכתוב על הערבות שלי. הן לא ממש שלי, הן של הבן שלי, אבל אני השותפה הראשית בצהלת התפתחותן העלילתית.

מה קרה?

זה התחיל, אולי, בירושה רגשית מאימא שלי שמאוד אוהבת עץ ערבה. "יש בו משהו כל כך ענו וצנוע בעץ הזה את לא חושבת?"

לאורך הילדות, היינו עוצרים יחד ליד עצי ערבה ומביטים איך היא שומטת ענפיה, איך היא בוכה, אימא היתה מסבירה לנו על, "עצים בכותים" בכלל ועל כמה שקשה לגדל ערבה בפרט. ערבה צריכה נחל. כשמה כן היא.

ואין אפשרות בארץ כזו חמה כל היום להמציא לה אפקט 'נחל', ולכן כמה שאנחנו אוהבים את המראה הנשפך שלה, מעולם לא היתה לנו ערבה משלנו.

כל פעם, כנהייתי אני כבר אמא בעצמי, נעצרתי עם הילדים ליד גינת 'אורי גורדון' ברעננה, פינת חמד אמיתית, סעו, מלאה בעיצובה בעצי ערבה, היינו מתפעלים.

באחת השנים, מעט אחרי סוכות, כשהתארחנו אצל חברים, הסביר לי אחד מבחורי הישיבה שלה, "אפרת את יודעת, לקחתי את ענפי הערבות המיובשים של סוכות", והמשכתי לו את המשפט, "ואתם הולכים לשמור ולשרוף אותם בשריפת חמץ". "לא לא", הוא חייך, חשבתי שזה מה שהוא הולך להסביר, כי יש הרי את הנוהגים כך במסורת. גם אנחנו ניסינו כבעלי תשובה להצטרף לא פעם לשומרי ארבעת המינים אל פסח, רק שבפועל תמיד כשבעלי והילדים הלכו בבוקר לשרוף חמץ הם שכחו לקחת את הלולב ואת כל השאר מהמחסן, וכך יצא שהמינים שהו בהמתנה, לשווה. הרגשתי איך הם מדברים אליי מתוך המחסן ואומרים "מסוף סוכות חיכינו פה בסבלנות עד ערב פסח, ועכשיו את עומדת להשאיר אותנו כאן עוד? עד מתי?"

והפסקנו עם זה.

ואז הבחור המתוק הזה לקח את כולנו לראות מה הוא עשה עם הערבות. "פשוט הכנסתי אותן פה לאדמה, ליד הטפטוף של הכיור ותראי אפרת".

צמח שם שיח, שאט אט מגבש עצמו לעץ, עץ ערבה אמיתי, חי, בריא. ירוק. חזק. האמת? קנאתי. בחור ישיבה, בלי שום את חפירה או הרצאה בוטנית, סתם תקע גבעולי ערבה באדמה והצליח לו.

שנה אחרי מופע הערבות המוצלח של הנער, שוב הגיע חג סוכות. המתקתי סוד עם אחד הבחורים שלי, ואמרתי לו, "השנה, אנחנו עושים מעשה ערבה. לוקחים את הערבות היבשות ושותלים בגינה. גם לנו מגיעה ערבה", עוד המשכתי את  הנאום בהקשר למילה 'ערב', וערבות הדדית, ועירבובים, ושפתיים כמובן, ודברי תורה שערבים אל בקשת והערב נא. ובאמת, אחרי שחג סוכות נגמר, ניגשנו למלאכת השתילה.

זה לא עזר.

הערבות שלנו נכשלו.

כלום לא גדל מהן. גורנישט. חזרתי לבחור. גם כששאלתי וחזרתי ושאלתי אותו, לא ממש האמנתי לו, "איך מכזה יובש וגבעול ראשי דקיק, כשהכל צהוב ויבש תצא פה קליטה של ערבה באדמה? אתה אומר לי את כל האמת?"

כי אצלנו זה לא הצליח. סתם התבדינו, והרגשנו חסרי מזל, הערבה שלנו, החבוטה, לא דובים ולא יער, הלכה וכמשה, עד שנגמרה.

השנה, אחרי סוכות, כבר לא הצעתי. די לי מאכזבות.

אבל הבן הצעיר שלי, לא ויתר. אני לא הייתי בבית, אבל כשחזרתי, ראיתי בהפתעה בעציץ, צרור שאריות ערבות. הוא תקע את המיובשות נטולות החיות באדמה, "שתלת פה שוב את הערבות?" שאלתי, "למה? אין להם סיכוי, עזוב".

"אמא, לא מתאים לך", הוא אמר, "אני מנסה". זה היה כל כך יפה. כל יום עברנו ליד עציץ הערבות היבשות ובליבי צחקתי. לעג לרש, ואיזה שני גלמים אנחנו שחושבים שהערבה תתעורר. הערבות שלנו לא הראו שום סימן טוב. כי לא היה להן טוב, בדיוק כמו שלעם ישראל בבבל. למרות שהיינו שם, כך אני מבינה, ותלינו כינורתינו על ערבים בתוכה. בכינו. ובאמת, בלטינית על שם הבכי הזה נקראת הערבה הבוכיה בשפה המקצועית 'ערבת בבל', "בבילוניקה".

יום אחד בלי שום הכנה מוקדמת עברנו יחד שנינו ליד אכזבת ערבותינו כשלפתע צעקנו יחד בהתפעלות. "מהההה", כמה שאני לא אסביר את הפתעת חזון הגבעולים היבשים האלה, זה לא יספיק. פתאום, מתוך גבעול אחד, ועוד אחד, שבראשו נותרים עלי ערבה מיובשים וחומים, (ראו תמונה), החל לצמוח למטה, על אותו גבעול דקיק אחד, וואי כמה סבלנות עד שזה הגיע, עלה ירוק. ואחריו עוד אחד, ועוד אחד.

חלק עליון של דור ערבות שהולך ואיננו, אך משאיר פה ידע סודי המכונס בתוך גבעול יבש, גבעול מלא סודות ערבים. הערבה שלנו הצליחה!

מדי יום אנחנו משוחחים לידה, עוקבים אחרי בכייה, מודאגים קצת לאחרונה, שוקלים להעבירה אל עציץ  גדול יותר. ברוך אתה ה' המעריב ערבים שעושים אחריהם יום חדש של חיים. חדשים.