הלכה שבועית: דין חולה מסוכן שאינו רוצה שיחללו שבת בשבילו

דין חולה מסוכן שאינו רוצה שיחללו שבת בשבילו

נושאי השיעור

חולה מסוכן שרוצה להתחסד ואינו מוכן שיחללו עבורו את השבת • האם יש חיוב בכל ניתוח שאדם עושה להביא דוקא את הפרופסור הבכיר ביותר כדי לצאת ידי חובת ונשמרתם • כיצד אנו נוסעים נסיעות מחוץ לעיר ומכניסים עצמנו למקומות סכנה • כיצד מותר לעשות ניתוח פלסטי • מקור לארגוני ההצלה שמגיעים בשבת אע''פ שכבר אין החולה צריך להם • מה הביאור בפסוק שומר פתאים ה' וכיצד פסוק זה מיישב את הנכנסים למקומות שמהווים סכנות כמו טיולי סנפלינג ובנג'י • מה ההיתר לעישון סיגריות אע''פ שנכנס בזה לסכנה וכן ההיתר לתרומת כליה

חלוה שיש בו סכנה

דיברנו בשבוע שעבר על דין חולה שיש בו סכנה. אמרנו שמבחינה הלכתית זהו הדבר הפשוט ביותר, שכן חילול שבת במקרה כזה הוא "הקל ביותר"; חולה שיש בו סכנה מצווה לחלל עליו את השבת כדי להצילו, וכל דבר שהוא נזקק לו לצורך פיקוח נפש – הותר.

מקרות ההיתר

הבאנו מקורות להיתר החולה בשבת. ההיתר הפשוט הוא מהכתוב "וחי בהם". הגמרא במסכת יומא (פ"ה) מביאה סברה נוספת: הרי כתוב "ושמרו בני ישראל את השבת", ויש לנו חיוב שמירת שבת, אך מוטב שנחלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. כמו כן, הביאו ראיה לכך מדין עבודה בבית המקדש; העבודה הייתה דוחה את השבת, ומכיוון שראינו שפיקוח נפש דוחה אפילו את העבודה, הרי שבוודאי פיקוח נפש דוחה את השבת, שהרי הוא חמור מהעבודה. זהו ה"קל וחומר" שעושה הגמרא ביומא.

הותרה או דחויה

עוד הבאנו נידון האם השבת "הותרה" או "דחויה", וראינו שזו סוגיה מורכבת. למעשה, אנו פוסקים להלכה שהשבת דחויה, אף שיש מקום רב לומר שהיא הותרה, אך מחמירים בדבר משום חומרת השבת.

חסידות

היום נראה עוד נידון. אם אנו קובעים שהשבת דחויה מפני פיקוח נפש ולכן מצווה לחלל את השבת כדי להציל את החולה, האם יש בדבר עניין של חסידות? האם יכול אדם לבוא ולומר שאינו רוצה לחלל את השבת בשום פנים ואופן שלמרות שמסכן את עצמו.

דומה לדין יום טוב

אדם עשוי לטעון, אינני רוצה לחלל את השבת גם במקרה של פיקוח נפש. ואף שמצד הדין הדבר מותר, אך אני מבקש להחמיר על עצמי, כשם שאדם בוחר להחמיר על עצמו בתחומים אחרים. הרי הזכרנו שהמהר"ם מרוטנבורג סובר שהשבת "הותרה" במקרה של סכנה, והוא מביא ראיה מדין יום טוב; כשם שביום טוב הותרו מלאכות לצורך אוכל נפש, כך גם כאן – השבת הותרה. וא''כ כמו שביו''ט המלאכה הותרה לך, אך אם אינך רוצה לבשל, אינך חייב לבשל. הוא הדין גם כאן, כך יטען אותו אדם: אני רוצה להחמיר על עצמי ולא לחלל את השבת. נכון שהתורה התירה את הדבר, אך אני מוכן לקבל על עצמי את הסיכון ובלבד שלא אחלל שבת. האם שייך טיעון כזה אצל חולה.

בטל בשישים

ניתן להשוות זאת למקרה של תבשיל שהתבטל בשישים, שהרי אף שמותר לאכול מאותו תבשיל, אם רוצה להחמיר על עצמו ולא לאכול, ודאי שאין חובה לאכול את התבשיל הזה. אך כאן השאלה היא אחרת: האם יש לאדם דין שמחייב אותו במצב שבו הוא מסכן את עצמו לחלל את השבת גם בלא רצונו.

חייב לחלל שבת

ואכן, כל הפוסקים ראשונים ואחרונים, קובעים כי האדם חייב לחלל את השבת במקרה של סכנה, ואין בדבר הזה שום "מידת חסידות". אדם שיאמר שהוא מחמיר על עצמו ואינו מוכן לחלל שבת במצב כזה, הרי הוא "חסיד שוטה". הדין הזה מחייב את כולם: גם את הרופא או המציל, וגם את החולה עצמו. בדרך כלל אדם אינו נוהג בשטות כזו, ואפילו אם הוא מנסה להחמיר, המצווה לחללו מוטלת על המציל; אך השאלה עוסקת במקרה שבו גם החולה משתף פעולה עם ההחמרה ואומר: "גם אני אינני רוצה בכך".

ביום הכיפורים

דין זה תקף גם לגבי יום הכיפורים. חולה במצב סכנה חייב לאכול, ואסור לו לומר: "אינני רוצה לאכול, אני לוקח את הסיכון על עצמי". הקושי הזה בולט במיוחד ביום כיפורים, משום שבעיני רבים יום הכיפורים נתפס כחמור יותר משבת. זו טעות נפוצה – רוב מוחץ של היהודים צמים ביום כיפורים בעוד שחלקם מחללים שבת בעוונותינו, משום שבתודעה הציבורית יום כיפורים נחשב לחמור יותר, ולכן לאנשים קשה יותר לקבל את ההיתר לאכול בו. לעיתים יש צורך לשכנע אותו שמותר לו לאכול משום פיקוח נפש. הוא עשוי לטעון: "לא יקרה לי כלום, אני בטוח בכך", אך התשובה היא שדין שבת ודין יום כיפור שווים בעניין זה. אם נקבע שמדובר בפיקוח נפש – הרי שזו מצווה והאדם חייב לקיימה, ועד כדי כך הדין חמור שאסור לשמוע לחולה שמסרב להציל את עצמו.

יהרג ואל יעבור

בסוגיה זו דן הרמב"ן בסוף פרק שמיני במסכת סנהדרין. הוא עוסק שם בדין "יהרג ואל יעבור" ותוהה האם מדובר בדין גמור שאין ממנו מנוס. הוא מזכיר דעה שגרסה כי הדין ''יהרג ואל יעבור'' הוא רק "מידת חסידות", ומצד הדין היבש אין חובה להיהרג. והרמב"ן דוחה דעה זאת, ומביא ראיה מהגמרא במסכת קידושין על רב כהנא, שמטרוניתא אחת תבעה אותו לדבר עבירה, והוא עלה לקומה העליונה וקפץ למטה כדי להינצל מהחטא. נעשה לו נס והוא לא נפגע, אך בפועל הוא סיכן את עצמו.

אין חסידות

האם ניתן לומר שרב כהנא נהג רק במידת חסידות? על כך אומר הרמב"ן שאין מושג כזה שאדם יביא את עצמו לידי סכנה בשם מידת החסידות. אם הדין מחייב – אז חייבים, ואם הדין אינו מחייב – אסור לאדם לסכן את עצמו. אין "דרך אמצע" של חסידות הכרוכה בסיכון חיים. לכן, הוא פוסק שאדם שאינו מחלל את השבת במקום סכנה אינו נחשב לחסיד; לא מצינו מידת חסידות כזו בתורה, והדבר פשוט אסור.

מתחייב בנפשו

וזה לשונו, אין שום מידת חסידות לחולה שיש בו סכנה להחמיר על עצמו שלא יחללו עליו את השבת; אדרבה, המונע עצמו מכך הרי זה מתחייב בנפשו. על כך מובא הפסוק: "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", ודרשו מכאן שה' יתברך ידרוש את דמו של האדם מיד נפשו שלו. אדם מתחייב בנפשו ושואלים אותו: כיצד ייתכן שלא עשית את מה שהיה עליך לעשות כדי להינצל? לכן, התנהגות כזו מוגדרת כ"חסיד שוטה". אין כזאת מידת חסידות, שכן אם המצב מצריך חילול שבת – חובה לעשות זאת.

שופך דמים

דברים דומים כותב גם הר"ן במסכת יומא (פרק ח'). הוא קובע כי חולה שיש בו סכנה, ואמרו המומחים שצריך לחלל עליו את השבת – אין זו מידת חסידות אם ימנע עצמו מכך, אלא הרי הוא כשופך דמים. הוא מסתמך על דברי הירושלמי, שם נאמר שמי ששואל במקרה כזה הרי הוא שופך דמים, וכל שכן המונע עצמו מהצלה שהוא מתחייב בנפשו. חובה על האדם להציל את עצמו ואסור לו לומר שבכוונתו לנהוג במידת חסידות.

כן כתב הרדב''ז

כך פוסק גם הרדב"ז (חלק ד', סימן ס"ז). הוא מבהיר שברור שאדם אינו רשאי לקחת על עצמו סיכון כזה. עליו לעשות את כל הנדרש להצלתו, ואסור לו לומר שהוא מוכן להתחייב בנפשו ובלבד שלא יהיה חילול שבת או חילול יום הכיפורים. אין מושג כזה בהלכה.

מבקש לסמוך על הנס

הרמב"ם, (בפירוש המשנה בסוף פרק ד' במסכת פסחים), כותב כי במקרה של אדם חולה הזקוק לתרופות, ואם לא ייטול אותן יווצר מצב של פיקוח נפש – אם יאמר אותו חולה שהוא מבקש לסמוך על הנס ואינו רוצה לקחת תרופות או כל טיפול אחר, הרי זו טעות. גם בימינו ישנם אנשים, לעיתים אף כאלו הנחשבים לחכמים, המסרבים לחיסונים וכדומה בטענה שהם סומכים על הקדוש ברוך הוא. אמונה בקדוש ברוך הוא היא דבר מצוין, אך השאלה היא האם על האדם מוטלת החובה להתנהג על פי דרך הטבע.

יפעל לפי הטבע

הרמב"ם, (שהיה רופא בעצמו), קובע שאם החולה לא יפעל לפי גדרי הטבע ולא יעסוק בדרכי הרפואה המקובלות אלא יסמוך על הנס, סופו למות מאותו חולי – גם אם לא נגזר עליו למות ממנו בעת שחלה. ישנם חולאים שנגזר על האדם למות מהם ושום תרופה לא תועיל, אך ישנם חולאים שלא נגזר על האדם למות מהם אלא רק לעבור תקופה של ייסורים ולצאת מהם בעזרת תרופות. אומר הרמב"ם: אדם כזה שלא לוקח תרופות ואומר "אני סומך על הנס", סופו שימות מהחולי.

נכנס לכבשן האש

הדבר דומה לאדם הנכנס לתוך אש יוקדת; בסופו של דבר האש תאכל אותו והוא ימות בלא עתו. זאת משום שהאדם אחראי על עצמו. כפי שמסביר הרמב"ם ב"שמונה פרקים", אדם יכול להביא את עצמו לידי מיתה שלא נגזרת עליו משמיים. בעוד שאדם אינו יכול להרע לאחרים אלא אם כן נגזר עליהם כך מלמעלה, הרי שביחס לעצמו – האדם רשאי להרע לעצמו, והוא אכן ייתבע על כך. לכן, אם החולה אינו נוטל את התרופות, הוא עלול למות ולהיות אשם בכך. הרמב"ם מדגיש שדברים אלו ברורים, ואיש לא יכחיש אותם מלבד מי שהוא "עיקש ופתלתול".

מוסר עצמו למיתה

יוצא מכך שאותו אדם נהרג שלא כפי שנגזר עליו, כי מצד החולי עצמו לא היה אמור למות. זהו דין הדומה לאדם שדחף את עצמו לאש. ייתכן שהחולי המקורי היה כזה שיכול היה להביא למיתה רק אם לא יטופל, אך נגזר על האדם שייקח תרופה, יעבור טיפול ויבריא. כשהאדם מסרב לכך בטענה שהוא סומך על הנס – הדבר אסור. רואים מכאן שאדם חייב להשתדל בדרכי הטבע, ואסור לו לסמוך על הנס או לומר שהוא "מוסר את עצמו למיתה". כפי שמוזכר ברמב"ן, אדם כזה ייתבע על חייו לאחר מאה ועשרים שנה. לסיכום, האדם מחויב להציל את עצמו. כך פוסק גם מו''ר ועט''ר רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (חלק ג', עמוד רל). גם הרדב"ז סובר שזהו דבר פשוט וברור שהאדם חייב להציל את חייו.

דעת השו''ע

השולחן ערוך (סימן שכ"ח, סעיף ט"ו) פוסק, אם עמדו הרופאים על דעתם שהחולה זקוק לאכילת גרוגרת אחת (תאנה מיובשת) כדי להבריא, ורצו עשרה בני אדם וכל אחד מהם הביא לו גרוגרת – נמצא שיש לפנינו עשר גרוגרות, כאשר תשע מהן מיותרות. לכאורה, ניתן היה לחשוב שיש כאן בעיה של חילול שבת מיותר, אך השולחן ערוך פוסק שכולם פטורים ויש להם שכר טוב מאת השם, אפילו אם החולה הבריא כבר מהגרוגרת הראשונה שהגיעה אליו.

הזריז הרי זה משובח

והביאור בדבריו, מכיוון שבשעה שיצאו לדרך, כל אחד מהם פעל במצב של סכנה דחופה. איש לא ידע מי יגיע ראשון, ועל כן כל מי שהזדרז הרי זה משובח. העובדה שבסופו של דבר המעשה התברר כמיותר אינה משנה את העובדה שבשעת המעשה הם פעלו על פי הדין. הרי אילו היו שואלים רב באותו רגע, הוא היה מורה לכל אחד מהם רוץ והצל.

ארגוני ההצלה

אנו רואים את הדין הזה גם בימינו, כאשר ישנה קריאה על חולה שיש בו סכנה, מגיעים למקום אמבולנסים וכוננים רבים של ארגוני ההצלה. השאלה מדוע כולם באים, אלא דכיון שאיש אינו יודע מי יגיע ראשון ויעניק את העזרה המצילה. לכן, כל מי שיצא לדרך גם אם הגיע באיחור הרי זה נשכר, כיוון שכולם פעלו מתוך מטרה להציל חיים. אמנם אם ישנה אפשרות לעדכן את הכוננים שאין צורך בהגעתם זהו עניין אחר, אך היציאה המשותפת של כולם בבת אחת היא המעשה הנכון, וכולם מקבלים על כך שכר טוב מאת השם.

יתן את הדין

מכאן אנו למדים שאסור לאדם להימנע מהצלה או לסמוך על אחרים שיעשו זאת; אדרבה, הזריז במצבים כאלו הרי זה משובח. זהו יסוד גדול בהלכה: חובה על האדם לחלל את השבת לצורך פיקוח נפש. הוא הדין גם לגבי יום הכיפורים – חובה על החולה לאכול אם הדבר נדרש להצלתו. כפי שנראה בהמשך, הדין הזה תקף לא רק בפיקוח נפש ודאי, אלא אפילו בספק פיקוח נפש. בכל מקרה של ספק, חובה לחלל את השבת, ולאדם המסוכן אסור להחמיר על עצמו ולומר "לא יקרה לי כלום". אין לו את הידע לקבוע זאת, ועליו לציית להוראות הבורא, שהוא בעל הפיקדון על גופו. מי שלא ינהג כך, בסופו של דבר ייתן על כך את הדין.

ניתוח בימי חול

מכאן עולה שאלה מעשית, כיצד אנו מתנהגים ביום חול. לדוגמה, אדם הזקוק לניתוח, שכידוע טומן בחובו סיכון חיים מסוים, ומתלבט בין מנתח רגיל לבין פרופסור בכיר הדורש תשלום גבוה. האם הוא מחויב להוציא את כל הוצאותיו כדי להביא את הרופא המומחה ביותר, שהרי אם לא יעשה כן, הוא לכאורה מכניס את עצמו לספק סכנה מיותר.

כניסה לפיקוח נפש

והנה, לו היה מדובר בניתוח בשבת, ודאי שהיה מותר לחלל שבת ולנסוע להביא את הרופא הבכיר ביותר כדי להפחית אפילו אחוז אחד של סיכון. אם כך, כיצד מותר לאדם לוותר על הרופא הטוב ביותר ביום חול. הרי עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע סכנה, וויתור על מומחיות רפואית נראה ככניסה למצב של ספק פיקוח נפש. אם קיימת מצווה לעשות כל מאמץ כדי למנוע פיקוח נפש, הרי שוויתור על רמת הרפואה הגבוהה ביותר נחשב ככניסה לסכנה, ולו הקטנה ביותר. אם כן, נשאלת השאלה: מי התיר לאדם לנהוג כך ולא לחשוש לאותו סיכון.

נסיעה ברכב

כמו כן אדם הולך ברחוב או נוסע ברכב, וכפי שאנו יודעים, לצערנו תאונות דרכים הן דבר שכיח. מי שנוסע בדרך בינעירונית אף מברך "הגומל", שכן כל הדרכים בחזקת סכנה. אם כך, מי התיר לנו להיכנס לסכנה זו מלכתחילה. הרי קבענו שפיקוח נפש דוחה שבת, ואם הדרכים מסוכנות, כיצד אנו רשאים ללכת בהן.

נסיעה סמוך לשבת

בעניין זה מובא חידוש ב'כנסת הגדולה' (סימן רמ"ח). הוא דן באדם היוצא לדרך שלושה ימים לפני שבת לאחר שבירר שיוכל להגיע ליעדו לפני כניסתה. אם אירע אונס והשבת נכנסה כשהוא עודו בדרך, מותר לו להמשיך בנסיעה כדי שלא להישאר לבדו במקום סכנה. אולם, ה'כנסת הגדולה' מביא בשם המהריב"ל (חלק ב', סימן נ"ג) שאם אדם יודע מראש שייקלע למצב כזה בשבת, אסור לו לצאת לדרך אפילו ביום ראשון, שכן הוא גורם לעצמו חילול שבת. ההיתר היחיד לצאת במקרה כזה הוא אם הוא מקבל על עצמו להישאר בדרך בשבת ולא לחלל אותה.

מסתכנים בידיעה

המשנה ברורה (סימן רמ"ח, ס"ק כ"ו) מציין כי כך פוסק גם הרדב"ז, ועל יסוד זה סומך העולם: אנשים יוצאים לדרך בידיעה שהם מוכנים להסתכן מעט ולהישאר בדרך בשבת כדי שלא לחללה, ובכך נמנע האיסור למפרע על עצם היציאה לדרך.

סתירה לכאורה

כאן מתעוררת השאלה, מצד אחד אמרנו שאם אדם נקלע לדרך בשבת מותר לו לחלל שבת כי מדובר במקום סכנה. מצד שני, נאמר שאם אדם יוצא לדרך מראש על דעת "להסתכן מעט" ולהישאר בדרך מבלי לחלל שבת הדבר מותר. כיצד זה ייתכן. אם הדרך נחשבת למקום סכנה המתיר חילול שבת, איך מותר לאדם לקחת על עצמו את הסיכון הזה מראש ולהישאר שם. אמנם רוב הדרכים אינן בחזקת סכנה ודאית, שהרי רוב האנשים עוברים בשלום, אך מבחינה הלכתית יש כאן סתירה לא מובנת בין חובת חילול השבת לבין ההיתר להסתכן ולהישאר בדרך.

חילוק יסודי

בספר "משנת פיקוח נפש" מביא הרב אריה לורנץ (בסימן א') חילוק יסודי המיישב את הסתירה לכאורה בין חובת חילול השבת לבין חובת השמירה על הנפש. הוא מסביר שיש להבדיל בין הגדר ההלכתי של חילול שבת לבין הגדר של חובת האדם שלא להסתכן. בכל הנוגע לשבת, הדין הוא שגם בספק רחוק ואפילו במאה ספקות מחללים את השבת. הסיבה לכך היא שהשבת "דחויה" במצב של סכנה; התורה קבעה שבמקום שיש בו חשש פיקוח נפש, המצב נחשב כאילו אין שבת כלל. המלאכה הופכת למותרת גמורה, משום שבאותה שעה התורה משכה את חיובי השבת כדי לאפשר את החיים.

הליכה אחר הרוב

את הדין הזה למדנו מהפסוק "וחי בהם" ומהסוגיות במסכת יומא, המלמדים שבמקום פיקוח נפש איסורי השבת נסוגים. אולם, החובה המוטלת על האדם לעשות מאמץ כדי לא להסתכן נלמדת ממקורות אחרים, כגון "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש" או "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם". בחיובים אלו, התורה פועלת על פי הכלל הידוע של הליכה אחר הרוב ("רובא"), בדומה לשאר איסורי התורה כמו נבלות וטרפות. מן התורה, כל עוד אין "ריעותא" (חשש ממשי) המערערת את הרוב, אין אדם מחויב לחשוש למיעוט, ואף המצוי ומדרבנן רק שאינו מצוי.

רוב הניתוחים עוברים בשלום

מכאן עולה התשובה לשאלות ששאלנו: לגבי הנסיעה בדרכים, אף שיש בהן סיכון מסוים, רובם המוחלט של האנשים עוברים בהן בשלום, ולכן אין בנסיעה בהן משום הפרה של "ונשמרתם". כך גם לגבי בחירת רופא לניתוח: מכיוון שרוב הניתוחים המבוצעים על ידי רופאים רגילים מסתיימים בהצלחה והחולים נותרים בחיים, אין על האדם תביעה להוציא הוצאות מופלגות עבור פרופסור בכיר דווקא.

ההלכה מחמירה בפיקוח נפש

נמצא שההלכה מחמירה יותר בחילול שבת, ומתירה אותו אפילו בספק רחוק כדי להציל חיים, אך בנוגע לחיוב האישי של האדם לשמור על עצמו, המדד הוא הליכה אחר הרוב. אדם מחויב לקחת תרופות כי שם יש חשש סביר לסיכון, אך במקומות שבהם הרוב המכריע עובר בשלום, אין זו נחשבת סכנה שהאדם ייתבע עליה.

כל ספק ברוב לחומרא

ניקח לדוגמה אדם שנמצא ביום הכיפורים והוא חולה. אם הוא מבקש להחמיר על עצמו ולא לאכול, האם יש לו ידיעה על "רוב" של אנשים במצבו ובנתוניו הבריאותיים שלא אכלו ולא קרה להם דבר? ודאי שלא. אדם אינו יכול לדעת מהו הרוב במקרה כזה, ולכן הוא חייב לאכול. אולם, לו היה ידוע שיש רוב כזה – היה מותר לו להחמיר. הדבר דומה לכניסה לכבשן אש, רובא דרובא של הנכנסים לאש מתים, מלבד מקרים חריגים של ניסים כמו אצל אברהם אבינו. כיוון שדרך הטבע היא שבאש מסתכנים, שם ודאי אסור להיכנס לסכנה.

בהצלת חיים אין שבת

בסיכום החילוק היסודי בנוגע לשאלת השבת (בין אם היא "הותרה" ובין אם היא "דחויה"). שבמקום שנדרשת פעולה להצלת חיים, אפילו בספק רחוק ביותר התורה "משכה ידה". היא קבעה שבמצב של ספק סכנה אין שבת, והמלאכה מותרת לחלוטין. אם אין שבת, הרי שאין טעם ב"חומרות" של אי חילול שבת, ויש לבצע את כל הפעולות הנדרשות. לעומת זאת, הדין שאוסר על אדם להסתכן נלמד כמו שאר דיני התורה על פי הרוב (רובא). אם על פי רוב לא קורה דבר, אין כאן איסור של כניסה לסכנה.

חוזרת השאלה

ועתה אף שהחילוק הנ''ל נראה הגיוני ויפה והיה נראה לסמוך עליו. אלא שכאן עולה קושי מצד דברי הרדב"ז (חלק א', סימן ס"ז). הרדב"ז מביא את דברי הרמב"ן והר"ן שאדם המסכן את עצמו מתחייב בנפשו, ולומד זאת מהפסוק "וחי בהם" – התורה ציוותה לחיות במצוות ולא למות בהן. אם "וחי בהם" הוא המקור גם לאיסור להסתכן וגם להיתר לחלל שבת, חוזרת השאלה אם "וחי בהם" מתיר חילול שבת בספק רחוק, כיצד הוא מתיר לאדם לנסוע בדרכים שיש בהן ספק סכנה כלשהו?

חמירא סכנתא

יתרה מזאת, בשו"ת "יביע אומר" (חלק א', יורה דעה סימן ט') מובא הכלל ש"חמירא סכנתא מאיסורא. לפי כלל זה, במקום סכנה אין להסתמך אפילו על "ספק ספיקא" כדי להקל. בעוד שבאיסורי תורה חמורים, ואפילו בכאלו שיש בהם כרת או סקילה כחילול שבת, אנו מקלים במקרה של ספק ספיקא הרי שבסכנה אין מקום להקל כלל.

סתירה לחילוק

מכאן נסתר החילוק שהצענו קודם לכן בשם ספר "משנת פיקוח נפש": כיצד ניתן לומר שבענייני סכנה הולכים אחר הרוב, אם הכלל הוא שסכנה חמורה מאיסור ואין בה חזקות או הקלות של ספק ספיקא? לכאורה, חזרנו לשאלה הראשונה: אם אפילו ספק רחוק בסכנה מחייב התייחסות מחמירה, איך מותר לנו לנהוג בדרכים או לעבור ניתוח מבלי לחשוש לכל ספק סכנה.

שומר פתאים ה'

כדי ליישב זאת, עלינו להגיע ליסוד אחר המופיע בגמרא במסכת יבמות (דף י"ב ע"ב). הגמרא קובעת כלל: דבר ש"דשו בו רבים" – כלומר, פעולה שרוב בני האדם רגילים לעשותה כחלק משגרת חייהם ולא נגרם להם נזק – מותר לעשותה למרות הסיכון הטמון בה, מדין "שומר פתאים ה'". זהו דין מיוחד: אף שהאדם נוהג כ"פתי" כשהוא אומר "לי זה לא יקרה", כיוון שכך נוהג העולם, הקדוש ברוך הוא שומר עליו. וביאר שם הריטב''א דאין אדם מחויב לנהוג כפתי אלא מותר לו אם רוצה.

פעולה שגרתית לרוב העולם

מכוח כלל זה, יכול האדם לנהוג כדרך הטבע למרות שבכל פעולה בטבע קיים סיכון מסוים. אדם הולך ברחוב או נוסע ברכב, ולמרות החשש התיאורטי לסכנה, הוא רשאי לעשות זאת כי "שומר פתאים ה''. לפיכך אין כאן סתירה, בשבת התורה נתנה רשות ואף חובה לחלל שבת אפילו בספק סכנה רחוק ביותר משום חשיבות החיים, אך בחיי היומיום, כל עוד מדובר בפעולות שגרתיות שרוב העולם עושה ללא פגע, אין האדם נחשב כמסתכן והוא רשאי לסמוך על שמירת השם.

רשאי לקחת סיכון בדרך

על פי היסוד של "שומר פתאים ה'', מיושבת הסתירה בין חובת חילול השבת לבין חובת השמירה על הנפש. אמנם בשבת התורה התירה ואף חייבה לחלל שבת גם בספק רחוק מאוד, אך בחיי היומיום, אם מדובר בחשש רחוק שהרוב אינו ניזוק ממנו, האדם רשאי להסתמך על כך שלא יקרה לו דבר. לכן, חולה המקבל תרופה שיש בה סיכון של אחד למיליון, רשאי ליטול אותה או להמתין למוצאי שבת מבלי להיחשב כמי שמסכן את עצמו, שכן "שומר פתאים ה'". זהו גם ההסבר לדברי ה'כנסת הגדולה': אדם הנקלע לדרך ואינו מפחד, רשאי לקחת את הסיכון המועט שבדבר ולהישאר בדרך מבלי לחלל שבת, שכן סיכון שהרוב עומדים בו מותר לאדם לקחת על עצמו.

סנפלינג או בנג'י

יסוד זה מסביר מדוע מותר לאנשים לעסוק בפעילויות שיש בהן סיכון מסוים, כמו טיולי סנפלינג או קפיצת בנג'י. אף שהיו אסונות בעבר, כיוון שרוב האנשים שעושים זאת יוצאים בשלום, הדבר נחשב למצב שבו "דשו בו רבים" והאדם רשאי לסמוך על כך שלו זה לא יקרה. כך גם לגבי עישון סיגריות – כיוון שרבים מעשנים ולא ניזוקו, האדם אינו "נתבע" על כך כמתאבד, למרות שמבחינה בריאותית ודאי שעדיף שלא לעשן. כל דבר שהרוב אינו ניזוק ממנו נכנס תחת גדר "שומר פתאים ה'", וזהו יסוד חזק המאפשר את שגרת החיים בעולם.

תרומת כליה

לפי יסוד זה, פסק מו''ר ועט''ר רבי עובדיה יוסף זיע''א (בשו"ת יחווה דעת, חלק ג' סימן פ"ד) שמותר לאדם לתרום כליה. אף על פי שמדובר בניתוח להוצאת איבר ויש בו סיכון מסוים, הרי שהרפואה כיום מתקדמת ורובם המוחלט של התורמים אינם ניזוקים. כיוון שהסכנה מועטת, מותר לאדם להיכנס למצב של "פתי" ולתרום כליה כדי להציל את חברו, ובכך הוא מקיים מצווה גדולה. אילו היה מדובר בסכנה ודאית או ברוב של סכנה, הדבר היה אסור, אך בשיעור סכנה כה קטן – הדבר מותר.

ניתוח פלסטי

הוא הדין גם לגבי ניתוחים פלסטיים הנעשים לצורכי אסתטיקה ויופי בלבד. אף שיש בזה סיכון של ניתוח והרדמה, כיוון שרוב הניתוחים הללו עוברים בשלום, מותר לאדם להסתכן בשיעור זה. לסיכום, אין סתירה בין הדינים: בשבת התורה מחייבת הצלה אפילו במיעוט של סכנה, אך בחיי היומיום, האדם נתבע על זלזול בחייו רק אם הוא נכנס למצב שרוב בני האדם ניזוקים בו. אם מדובר בסיכון שרוב העולם עומד בו – כמו נסיעה באוטובוס או בדרכים – הדבר מותר מדין "שומר פתאים ה'", ובלי יסוד זה לא ניתן היה לנהל את החיים כלל.

עישון סגריות

בנוגע לסוגיית העישון, עולה השאלה האם מדובר בפיקוח נפש. אמנם איכות החיים יורדת והדבר מזיק לאדם לאורך זמן, אך יש הטוענים כי אין זה מוגדר כפיקוח נפש ממש. למרות אזהרות הרופאים, הסטיסטיקה מראה שרק מיעוט מהמעשנים מתים מכך באופן ישיר וברור. הערכת הרופאים היא כלי חשוב, אך קשה לקבוע בוודאות מוחלטת ממה אדם מת; אנו מכירים גם אנשים טבעוניים שמקפידים על תזונה מחמירה ולעיתים דווקא מרוב דאגה יתרה לבריאותם הם ניזוקים. יש להימנע מדאגנות יתר שאין לה הוכחה חותכת, שכן אנו רואים אנשים רבים מעשנים, ופרט לנזקים מוחשיים כמו קול צרוד או נשימה כבדה, הם ממשיכים לחיות.

מעשן שהתריעו בו רופאים

הציווי "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" מתייחס למצבים של סכנת מיתה. סיגריה בודדת אינה מסוכנת כשלעצמה, והבעיה היא הצטברות של אלפי סיגריות לאורך זמן. ישנם מקרים שבהם הסכנה הופכת למוכרחת, כמו אדם המעשן בכבדות עד שריאותיו נסתמות והרופאים מתריעים שאם ימשיך ימות, במקרה כזה ודאי שיש להפסיק. אך בדרך כלל, מכיוון שרבים מעשנים (ואפילו גדולי תורה) ואינם מתים מכך, אין לאסור זאת מדין פיקוח נפש. ובודאי שמצווה לא לעשן ולא להסתכן, אך אדם לא ייתן על כך את הדין כמי שסיכן את נפשו, כל עוד אין הוכחה שהדבר מוביל למיתה ברוב המקרים. מדובר בהיזק, בדרך כלל, אך לא בפיקוח נפש.

הארכת חיים

דין נוסף בפיקוח נפש נוגע למצבים שבהם אין סיכוי להצלה מלאה אלא רק להארכת חיים לזמן קצר, המכונה "חיי שעה". השאלה היא האם מחללים שבת עבור אדם שברור שלא יחיה מעבר לכמה שעות. השולחן ערוך (סימן שכ"ט, סעיף ד') פוסק שאפילו אם מצאו אדם מרוצץ תחת מפולת, שאינו יכול לחיות אלא לפי שעה, מפקחים עליו את הגל ומחללים עליו את השבת. מביאים טרקטורים ומבצעים מלאכות כדי להוציאו, ובודקים את סימני החיים עד חוטמו.

החייאה

בחזון עובדיה (ח''ג) מוסיף הרב זיע''א שבימינו, גם אם לא מרגישים נשימה בחוטם, ממשיכים בפעולות ההצלה מכיוון שהרפואה המודרנית מאפשרת לבצע החייאה והנשמה מלאכותית גם למי שאין לו דופק. אנו רואים מקרים רבים שבהם אדם חזר לחיים לאחר פעולות החייאה נמרצות.

לא ישמור שבתות הרבה

החידוש הגדול כאן הוא שמחללים שבת אפילו עבור "חיי שעה". הדבר מעורר קושי, שכן הגמרא נותנת טעם מפורסם להיתר חילול שבת בפיקוח נפש: "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". במקרה של אדם שנותרו לו דקות ספורות לחיות, הטעם הזה לכאורה לא מתקיים, שהרי הוא לא יזכה לשמור שבתות נוספות.

דעת הביאור הלכה

ה"ביאור הלכה" בסימן שכ"ט דן בשאלה דומה לגבי חילול שבת עבור קטן, חרש או שוטה. במקרים אלו, לא מדובר רק בחיי שעה, אלא בכך שהחולה אינו בר מצוות ואינו מחויב בשמירת שבתות. האם גם עבורם מותר לחלל את השבת הוא פוסק שכן, ומביא שהדין זהה גם לקטן שאין לו שום מצוות ונותרו לו רק שעות ספורות לחיות – בכל מקרה מחללים עליו את השבת.

טעם המאירי

המאירי מביא טעם חדש לשאלה מדוע מחללים שבת עבור חיי שעה, אף על פי שברור שהחולה לא יחיה אפילו שעה אחת, באותו זמן מועט הוא עשוי לשוב בלבו ולהתוודות לפני בוראו. אם כן, המטרה אינה "שבתות הרבה", אלא האפשרות לקיים מצוות תשובה. אולם, למעשה נראה שטעם הגמרא "שישמור שבתות הרבה" אינו אלא טעם בעלמא שנועד לסבר את האוזן, אך הדין עצמו אינו תלוי כלל בקיום מצוות עתידי. כפי שמביא ה"ביאור הלכה", היסוד הוא שחיי כל המצוות נדחים מפני חיי ישראל, כפי שלמדנו מהפסוק "וחי בהם".

תמיד יחללו את השבת

יוצא שגם אם ברור לנו שהחולה לא יחיה ואפילו לא יוכל לבצע שום מצווה, כמו במקרה של קטן, חרש או שוטה שפטורים מן המצוות, עדיין מחללים עליהם את השבת. עצם קיום החיים הוא מצווה, וחובה עלינו להאריכם. כפי שכתב הרמב"ם, משפטי התורה אינם נקמה בעולם אלא רחמים, חסד ושלום, ולכן בכל מקרה מחללים שבת בשביל חיי ישראל, בין אם מדובר בגדול ובין אם מדובר בקטן או במי שאינו בן דעת.

דרכי שלום

בנוגע לחולה גוי, מחללים עליו את השבת משום "דרכי שלום". בעידן התקשורת המודרנית, הימנעות מהצלת גוי עלולה להוביל לעויינות מצדם כנגד יהודים או לסיכון חיי יהודים בעולם, ולכן מצד הדין הדבר מותר. שאלה אחרת היא מה הדין כאשר החולה עצמו אינו רוצה שיאריכו את חייו. אם החולה הצהיר מראש כי במצב שבו אין תקווה לחייו הוא אינו מעוניין בהחייאה או בטיפולים שאינם בדרך הטבע, אין חובה לבצע אותם. אבל אין זה נוגע לעניננו.

הדגשה

חשוב להדגיש, אין כאן היתר להמית חס ושלום, אלא רק להימנע מפעולות המאריכות את מצב החולי באופן מלאכותי ושלא בדרך הטבע כאשר אין סיכוי להבראה. במצבים כאלו, אם החולה אינו מעוניין בכך, אין חובה לחיות אותו יותר. עם זאת, מצדנו כעוסקים בהצלה, עצם הארכת החיים היא מצווה, וזהו עוד עניין שבו אנו מצווים להוסיף חיים ככל שניתן.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co