הלכה שבועית: חולה הטוען שהוא בסכנה והרופא חולק עליו האם מחללים עליו שבת?

חולה הטוען שהוא בסכנת נפש והרופא חולק עליו האם מחללים עליו שבת

נושאי השיעור

האם גם בספק רחוק מאד מחללים שבת • שתי רופאים אומרים לחלל שבת ומאה רופאים אמרים לא לחלל מה הדין • חולה אומר אני צריך שיחללו את השבת ואילו הרופא אומר לא צריך למי שומעים • רופא אומר צריך לחלל את השבת ואילו החולה אומר לא צריך למי שומעים • מה ההגדרה של לב יודע מרת נפשו בגדר ספק או בגדר ודאי • מתי אומרים אין דבריו של אחד במקום שניים • מה הדין אם רואים אדם מעולף ברחוב • מה הדין בשריפה שפרצה בשכונה • להקדים ניתוח ביום אחד

חולה שיש בו סכנה

היום נלמד את דינו של חולה שיש בו סכנה. כבר אמרנו שזהו המקרה הקל ביותר מבחינת הלכות שבת, שכן מותר לחלל את השבת במצבי סכנה. נראה היום האם ההיתר מחייב מצב של חולה שמצבו מוגדר כפיקוח נפש ודאי, או שמא גם מצב של ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. הכלל שבידינו הוא שספק נפשות להקל, ונראה מהו המקור לכך ועל אלו מקרים מדובר.

ספק רחוק

עלינו לברר האם גם בספק רחוק מאוד יש היתר לחילול שבת, שהרי אדם יכול כיום להתקשר לאמבולנס על כל עניין פעוט. שמעתי, למשל, על הורים שנכנסו להיסטריה ופינו ילד לבית החולים בגלל חום של שלושים ושבע וחצי מעלות. חום כזה אינו נחשב לחום כלל, לא אצל מבוגר ולא אצל ילד, ולרוב מדובר בוירוס קל בלבד. אמנם אצל ילדים קטנים ממש אנו נוהגים להחמיר יותר, אך עדיין נדרש בסיס כלשהו לסכנה, לא כל דבר יכול להיחשב לספק פיקוח נפש, שכן אדם יכול ליצור ספק מכל דבר ועלינו להבין מהו הגבול.

מחללים את יום כיפור

המקור לדין זה נמצא במשנה במסכת יומא (פ"ב.) לגבי יום הכיפורים, אומרת המשנה כי חולה מאכילים אותו על פי בקיאים, כלומר, אם רופא בקי קובע שמדובר בפיקוח נפש, מחללים את יום הכיפורים והחולה חייב לאכול. רש"י מסביר שאם שני רופאים אומרים שהחולה יהיה בסכנה במידה ולא יאכל, מאכילים אותו. המשנה מוסיפה שאם אין שם בקיאים, מאכילים את החולה על פי עצמו, עד שהוא מרגיש שדעתו התיישבה עליו והוא אינו זקוק עוד לאכול.

לב יודע מרת נפשו

הגמרא שם (פ"ג) אומרת שבמקרה שהחולה אומר שהוא צריך לאכול והרופא אומר שאינו צריך, שומעים לחולה. הגמרא שואלת מדוע הדבר פשוט כל כך, הרי היינו יכולים לחשוב שהרופא בקי יותר במצב הרפואי ולכן עדיף להחמיר בצום ולא לשמוע לחולה. על כך משיבה הגמרא: "לב יודע מרת נפשו", תחושתו הפנימית של האדם על גופו גוברת על הערכת הרופא.

תונבא

במקרה ההפוך, בו הרופא אומר שהחולה צריך לאכול והחולה עצמו אומר שאינו צריך, שומעים לרופא. הסיבה לכך היא "תונבא דנקיט ליה", אנו חוששים שדעתו של החולה נחלשה עקב מחלתו, ולכן הוא אינו מסוגל להעריך נכון את חומרת מצבו. במקרה כזה אנו סומכים על המומחיות של הרופא ומאכילים את החולה.

ספק או ודאי

בטעם הגמ' "לב יודע מרת נפשו", עלינו לשאול האם כאשר אנו שומעים לחולה שאומר שהוא צריך לאכול, אנו עושים זאת מדין "ודאי" או מדין "ספק". כשהחולה אומר "אני צריך", אין כוונתו שהוא סתם רעב (שהרי כולם רעבים בצום), אלא הוא מתכוון שאם לא יאכל הוא יגיע לידי סכנה. השאלה היא האם דבריו נחשבים לוודאות גמורה של סכנה, או שמא נוצר כאן "ספק פיקוח נפש" בגלל המחלוקת שבין החולה לרופא.

הרגשת האדם ודאית

מהגמרא נראה ש"לב יודע מרת נפשו" נחשב כמשקל של ודאות ומכריע מול הרופא. הרי סתם אדם שאינו מבין ברפואה, בדרך כלל דבריו אינם נחשבים מול מומחיות של דוקטור בקי. אך כאן חידשה התורה שלאדם יש הרגשה פנימית עמוקה על מצבו, ולכן דבריו מקבלים תוקף של ממש, עד כדי כך ששומעים לו גם נגד דעת הרופא.

ביאור הר''ח

הר"ח מסביר שבמקרה הראשון (בו החולה אומר שהוא צריך לאכול) זהו דין ודאי, אך במקרה השני (בו הרופא אומר שצריך והחולה מסרב) אנו מאכילים אותו מדין "ספק פיקוח נפש". אנו רואים שלעיתים החולה מסרב לאכול מתוך הבלבול מחמת החולי. ישנם אנשים שצמו שמונים שנה וקשה להם פסיכולוגית לשבור את הצום. ראינו זאת אפילו אצל גדולי עולם כמו מרן הרב עובדיה יוסף זיע''א, שבשנתו האחרונה היה במצב קשה מאוד והרופאים קבעו שהוא חייב לאכול, והיה צורך לשכנע אותו כדי שיסכים לכך. במצבים כאלו החולה נסער ואינו מאבחן נכון את צורכי גופו, ולכן סומכים על הרופא מספק.

הבהרה

נבהיר, כי כשאנו אומרים שהחולה יודע "יותר מהרופא", הכוונה היא אך ורק לתחושה הקיומית שלו אם הוא זקוק לאוכל או לא כדי לשרוד. אין הכוונה שאדם יכול לומר "אני יודע יותר מהרופא" בעניינים רפואיים מקצועיים, כמו סוג התרופה הנדרשת או אבחנה רפואית מורכבת. בדברים הללו, לאדם אין את הידע המקצועי ובוודאי שעליו לסמוך על המומחים. כיום ישנן בדיקות רפואיות ומכשירים, וברור שאם הרופא קובע על פי הבדיקות שהאדם חולה, אין על כך ויכוח. הוויכוח אינו על האבחנה הרפואית האם יש לאדם חיידק או וירוס, אלא על השאלה הספציפית ביום הכיפורים האם האדם יסתכן אם לא יאכל או ישתה.

מה החולה קובע

החולה לא מתיימר להיות חכם מהרופא בענייני מדע. אם רופא קובע שצריך ליטול אנטיביוטיקה, החולה לא יכול לומר "אני מרגיש שלא צריך", כי הוא לא מבין במנגנון התרופתי. אולם, בנוגע לצורך הבסיסי של הגוף, יש לחולה יכולת אומדן עצמית. לדוגמה, אם הרופא קובע  שעל החולה לשתות, והחולה מרגיש שגופו אינו מסוגל לעמוד בצום וסבור שליטר אחד לא יספיק לו, כאן נכנס הכלל של "לב יודע מרת נפשו". האדם מרגיש את חולשת גופו ואת סכנת ההתייבשות טוב יותר מכל אדם אחר, ובזה סומכים עליו.

החולה חושש להקל

מנגד, כפי שאמרנו, במקרה שהרופא אומר שהחולה חייב לאכול והחולה מסרב, אנו חוששים שהסירוב נובע מפחד קדושת היום. בעניין זה סיפר הרב הלפרין מירושלים סיפור מצמרר על שכן שלו, ששבר את רגלו בשבת. השכן סירב להתפנות לבית החולים בטענה שהוא מוכן לסבול את הכאב עד מוצאי שבת כדי שלא לחלל את היום הקדוש. במוצאי השבת הוא נפטר. התברר שהשבר גרם לשטף דם פנימי שלא היה נראה לעין, ומכיוון שלא טופל בזמן, המצב הידרדר לכדי מוות (זהו דין "מכת חלל" שנלמד בהמשך). הרב הלפרין עצמו היה רופא, אך הוא לא שהה בביתו באותה שבת; הוא ציין שאילו היה שם, לא היה מאפשר לשכן להישאר בבית והיה מחייב אותו להיבדק. למרות שאנשים הפצירו בשכן ללכת להיבדק בגלל הכאבים, הוא סירב לשמוע מחמת חסידותו המוטעית, ובסופו של דבר נפטר.

כלים להלכה

לאחר שנלמד את הסוגיא, נדע בדיוק מה לומר לאדם שנפצע בשבת. כרגע אנו עוסקים בכללים העקרוניים, ובהמשך נרד לפרטים איזו מכה נחשבת לפיקוח נפש ואיזו לא. מי שיהיה בשיעורים יקבל כלים לאבחן מצבים רפואיים מבחינה הלכתית.

בטוח או מספיק ספק

זה ברור שהחולה לא צריך להיות בטוח במאה אחוז שהוא עומד למות אם לא יאכל. אלא מספיק שהחולה מרגיש ש"עלול" לקרות לו משהו, או שהוא מרגיש שתתחיל אצלו התדרדרות שתוביל לסכנה. לא נדרשת ודאות רפואית של מוות מיידי.

מה עלול לקרות

הדבר נכון גם כשמתייעצים עם רופא לפני יום הכיפורים. אם נשאל רופא סתם כך "האם החולה צריך לאכול", סביר להניח שהוא ישיב בחיוב כדי להסיר אחריות, בפרט אם הוא אינו מכיר בחשיבות הצום. לכן, השאלה הנכונה שצריך להפנות לרופא היא: "מה עלול לקרות אם הוא לא יאכל?". ואם התשובה היא שקיים חשש סביר להידרדרות למצב של פיקוח נפש זה מספיק. המצב הזה של "עלול להסתכן" הוא המגדיר את החולה כמי שנמצא במצב סכנה, וכידוע, ספק פיקוח נפש דוחה שבת ויום כיפור.

החולה שותק

הגמרא דנה בלשון המשנה: "חולה מאכילים אותו על פי בקיאים". משימוש בלשון רבים ("בקיאים") משתמע שדרושים שני רופאים לפחות, ועל פי בקי אחד או על פי החולה עצמו לא מאכילים. הגמרא מיישבת את הסתירה ומסבירה שהמשנה עוסקת במקרה שבו החולה שותק ("דאמר לא צריך נא", כלומר אינו טוען שהוא זקוק לאוכל). במצב כזה, אכן נדרשת מומחיות של בקיאים כדי להכריע. עוד מקשה הגמרא: מדוע נדרשים שני בקיאים ולא מספיק אחד? התשובה היא שמדובר במקרה שבו ישנו רופא אחר שמתנגד ואומר שאין צורך באכילה. כאשר יש דעה מול דעה, אנו זקוקים לשני בקיאים כדי להכריע.

רוב מול מיעוט

בהמשך הגמ' דנה בחולה אומר צריך אך מולו עומדים שני רופאים או יותר ואומרים שאינו צריך למי שומעים, לדעת ר' ינאי שומעים לרוב, ולכן שומעים לרופאים ואין צריך לאכול. ולדעת מר בר רב אשי תמיד שומעים לחולה. ובזה רוב הראשונים כך פסקו לקולא.

שתי רופאים מול מאה

ישנה עוד מחלוקת ראשונים במקרה של שתי רופאים שאומרים צריך לאכול מולם עומדים מאה רופאים שאומרים אינו צריך למי שומעים. דעת הרמב''ם הולכים אחר הרוב אך חלקו עליו. וכ''פ השו''ע דהולכים לקולא וכפי שנבאר בהמשך.

דעת השו''ע להקל

השולחן ערוך (סימן תרי"ח) פסק להלכה כדעת רב אשי, בכל מקום שבו החולה אומר "צריך אני", אפילו אם יש מאה רופאים שאומרים שאינו צריך, שומעים לחולה, שכן "לב יודע מרת נפשו". השולחן ערוך מפרט את הכללים למעשה ואלו דברי השו''ע, רופא אחד אומר שצריך ורופא אחד אומר שאינו צריך מאכילים את החולה מדין ספק נפשות. דין שני, אם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא אחר אומר שצריך, או במקרה שהחולה אינו מביע דעה ורופא אחד אומר שצריך מול שני רופאים שאומרים שאין צריך. אנו מחמירים ולא מאכילים אותו. הסיבה לכך היא הכלל אין דבריו של אחד במקום שניים.

שנים נגד מאה

ולכן במקרה ההפוך, אם שני רופאים טוענים שהחולה צריך לאכול, המשקל משתנה לחלוטין. במקרה כזה, אפילו אם מאה רופאים אחרים אומרים שאינו צריך, ואפילו אם החולה עצמו מצטרף אליהם וטוען שאינו זקוק לאכול מאכילים אותו. היות שישנם שני מומחים המזהים סכנה, דעתם יוצרת מצב של ספק פיקוח נפש, ובנפשות אנו מחמירים ומאכילים.

ספק נפשות להקל

לדעת השולחן ערוך, בדיני נפשות פועלים לפי הכלל "ספק נפשות להקל". כל עוד ישנו מיעוט משמעותי (שני רופאים) הטוען שיש סכנה, הספק נותר בעינו. לכן, גם אם המיעוט עומד מול רוב מוחץ של מאה רופאים, ואפילו אם החולה עצמו מסכים עם הרוב המיקל, אנו חוששים לדעת המיעוט ומאכילים את החולה. והסברה היא שחיי אדם אינם מוכרעים על ידי רוב, אלא על ידי שלילת כל חשש סביר לסכנה.

שלוש ספקות

המשנה ביומא (פג.) מביאה מקרה שמי שנפלה עליו מפולת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל, מפקחים עליו את הגל. ומבואר דאפילו לאחר שנפלה המפולת ויש שאלה האם לעבור על חילול שבת שמה ונפנה את הגל, כדי שיתכן שנמצא שם אדם שאפשר להציל אותו, ולכן אם יש שם כמה ספקות כגון ספק אם הוא שם בזמן שנפלה המפולת, ספק אפילו הוא שם יתכן שכבר מת, וכן אפילו חי יתכן שהוא גוי, והפוסקים כתבו שבכלל זה אפילו מאה ספיקות מחללים את השבת כיון שבזה נבנה הכלל ספק נפשו להקל.

אין דבריו של אחד במקום שנים

וקשה עוד. שהרי מצד אחד, במקרה המפולת אמרנו שאפילו מאה ספקות אינם מבטלים את החובה להציל חיים. מצד שני, בדין החולה ביום הכיפורים ראינו שאם רופא אחד אומר שהחולה צריך לאכול ושני רופאים אומרים שאינו צריך אין מאכילים אותו, כי "אין דבריו של אחד במקום שניים". לפי הרמב"ם, אפילו אם מאה רופאים יקלו ושניים יחמירו, נלך אחר הרוב. והרי בנפלה מפולת כשיש כמה ספקות שלא לחלל הופך הדבר להיות רובא, כלומר רוב צדדים לא לחלל, ומדוע לא הולכים אחר הרוב.

לא נראה בסכנה

כדי ליישב את הסתירה, עלינו להבחין בין שני מצבים שונים, כפי שמובא ב"איסור והיתר" (כלל ס' סעיף א'). כל הדיון על רוב של רופאים או על "שניים מול מאה" נאמר אך ורק בחולה שאיננו רואים עליו באופן מוחשי וגלוי שהוא נמצא במצוקה. מדובר באדם שנראה רגיל לחלוטין, שאינו חיוור ואינו מעולף, והשאלה האם הוא צריך לאכול היא שאלה רפואית התלויה אך ורק באבחנה המקצועית של הרופאים. במקרה כזה, כאשר המציאות עצמה אינה זועקת "סכנה", אנו זקוקים לכללי הכרעה ומסתמכים על הרוב.

סכנה לעין

לעומת זאת, במקרה של המפולת או במקרה של אדם המעולף ברחוב, המציאות עצמה היא זו שמעוררת את הספק. כשבניין קורס, כל בעל שכל מבין מיד שיש כאן בעיה חמורה; אין צורך ברופא או במומחה כדי להבין שחיי אדם מונחים כאן על הכף. במצב כזה, המציאות היא שמייצרת את הספק, ולכן גם אם יש מאה ספקות (אולי הוא יצא, אולי הוא מת, אולי הוא גוי), עצם המצב מחייב אותנו לפעול מיד ולחלל שבת עד שיתברר שהשטח נקי.

אדם מעולף

ולכן אם אנו רואים אדם מעולף בשבת, אנו לא נלך לבדוק ברשימות רפואיות או להתייעץ עם מאה מומחים מה יכולה להיות הסיבה לעילפון. אלא נזעיק אמבולנס מיד, בלי שאלות, כי המראה של אדם מעולף הוא ספק פיקוח נפש.

לסיכום

לסיכום, כללי ההכרעה של "הולכים אחר הרוב" (לפי הרמב"ם) או "אין דבריו של אחד במקום שניים" נאמרו רק במצבים שבהם המצב הגופני של החולה נראה תקין לכל אדם. אך בכל מקרה שהמציאות זועקת סכנה כמו במפולת, פציעה גלויה או עילפון, אנו מחללים שבת ויום כיפור ללא היסוס, משום שספק נפשות להקל, ואפילו מאה ספקות אינם עומדים בפני הצלת חיים במצב כזה.

אפילפסיה

ואם נראה אדם שמתמוטט ברחוב בשבת. המציאות הזו מעוררת ספק מיידי אולי מדובר בחולי מסוכן. אמנם, ייתכן שיבוא רופא בקי יאמר אני מכיר את החולה הזה, יש לו אפילפסיה, המתינו כמה דקות והוא יתאושש מאליו. במקרה כזה, דברי המומחה מכריעים את הספק. אך כל עוד איננו יודעים זאת בוודאות, המציאות מחייבת אותנו לקרוא לעזרה מיד וללא שאלות.

בטל הספק מול הרוב

ולפי''ז מבואר הכלל "אין דבריו של אחד במקום שניים". כאשר אנו דנים במצב שבו החולה נראה רגיל לחלוטין, הסכנה קיימת רק מכוח הדיבור של הרופא. בא דוקטור אחד ואומר לפי הבנתי המקצועית יש כאן סכנה, למרות שבעין רגילה לא רואים דבר. מולו עומדים שני רופאים ואומרים לפי הבנתנו אין כאן סכנה. מכיוון שהסכנה אינה גלויה במציאות אלא נוצרה רק מהערכה מקצועית, אנו אומרים שדיבורו של היחיד בטל ברוב מול דברי השניים, והספק מתבטל.

דעת הרמב''ם לא בכל מקום

לפי הרמב"ם, הכלל הזה תקף גם במקרה של "שניים מול מאה" תמיד הולכים אחר הרוב. אולם גם הרמב"ם מודה שבמקום שבו המציאות עצמה מעידה על סכנה (כמו במפולת או בעילפון), אין משמעות לרוב או למיעוט, ומחללים שבת אפילו על ספק רחוק מאוד. השולחן ערוך (בסימן תרי"ח) מחמיר עוד יותר מהרמב"ם וקובע שאפילו אם אין סכנה נראית לעין, אנו חוששים לדעת המיעוט (שני רופאים) ומאכילים את החולה גם נגד דעת הרוב. כי כשיש שנים אי אפשר לבטל את דבריהם.

דעת הרמ''א

הרמ"א מוסיף שאם רופא אומר שאינו מכיר את סוג החולי הספציפי שלפניו, הרי הוא נחשב כ"אדם דעלמא", ודבריו אינם מעלים או מורידים. ניתן להשוות זאת לרופא שאינו יכול לאבחן ללא מחשב בשבת, כשאין לו גישה לנתונים, הוא אינו נחשב ל"בקי" לעניין זה.

סיכום

לסיכום, הרמ"א פוסק כי אם מצבו של החולה קשה עד כדי כך ש"נראה לרוב בני אדם שאצלו" שהוא מסוכן מאכילים אותו מיד, גם אם הוא עצמו מסרב. מצב של פיקוח נפש צריך להיות ברור ומעורר דאגה כמו מפולת שכל אדם שרואה בניין קורס מבין מיד שיש כאן בעיה, ואינו זקוק לפלפולים או למומחיות מיוחדת כדי לדעת שעליו לפעול ולהציל חיים. אבל אדם שנראה מעט חיוור, אך רוב האנשים מסביב מתרשמים שזהו מראהו הרגיל ואינם מזהים מצוקה, אין בכך כדי להגדיר מצב סכנה. אך ברגע שרוב בני האדם המצויים אצל החולה מבחינים שהוא חלוש באופן חריג, עלינו להאכילו מיד – גם אם איננו מומחים לרפואה משום שהמציאות הנראית לעין היא הקובעת.

קשיי נשימה

דוגמא מעשית לכך היא מקרה של קשיי נשימה. אם אדם מבוגר מתיישב בכבדות ומתקשה לנשום, מדובר בסימן ברור לסכנת נפשות. אין צורך להמתין עד שהמצב יהפוך לקריטי באופן מיידי. וכמו שכבר אמרנו "פיקוח נפש" אינו מצב שבו האדם ימות בהכרח בדקות הקרובות אם לא נטפל בו. ההגדרה כוללת גם חשש עתידי לסכנה, אפילו אם זו עלולה להתממש רק למחרת השבת.

יגרום לבעייה רפואית

אותו עיקרון תקף גם ביום הכיפורים. אם חולה נמנע מאכילה, ייתכן שהוא ישרוד את הצום עצמו, אך המאמץ יחליש את ליבו ויגרום לבעיות רפואיות מסוכנות בעתיד. מכיוון שהצום הוא הגורם להחלשת המערכות שעלולה להוביל לסכנה, הוא מוגדר כ"חולה שיש בו סכנה" וחייב לאכול. הסכנה אינה חייבת להיות מיידית, אלא כזו שעלולה להתפתח כתוצאה מהמצב הנוכחי.

מעשה

היה פעם חולה שסבל מקשיי נשימה רק בעמידה, ואילו שבשכיבה נשם מצוין. הסובבים הסתפקו אם מדובר בסכנה, אך בסופו של דבר הוחלט לפנותו לבית החולים. לאחר הבדיקות בבית החולים התברר כי אכן הגיע ברגע האחרון וחייו ניצלו בזכות הפינוי המהיר. נמצינו למדים שגם אם הסכנה אינה ודאית במאה אחוז, הספק עצמו מחייב אותנו לחלל שבת. הכלל "ספק נפשות להקל" חל בכל מקרה שבו יש חשש סביר לחיי אדם.

פריקת כתף וסכנת איבר

לגבי מקרים אחרים, כגון פריקת כתף שעלולה להוביל לסכנת איבר (מצב שבו איבר עלול להינזק לצמיתות אך אין סכנת חיים מיידית) נושא זה נלמד בהמשך. עלינו ללמוד את הדברים לפי הסדר ולא לערבב בין הדינים, שכן יש הבדל הלכתי בין סכנת נפשות לבין סכנת איבר. אך לענייננו, בכל מצב של חשש לחיי אדם, הספק דוחה את השבת באופן מלא.

דליקה בשכונה

אותו הדין קיים גם לגבי דליקה, חס ושלום. כאשר פורצת דליקה היא עלולה להתפשט, ובסביבה עירונית הדבר כרוך בסכנה גדולה מאוד. בראש ובראשונה, דליקה בבניין מגורים או באזור בנוי עלולה לעבור ממבנה למבנה. יש מי שיטען כי אין בכך בעיה, שכן כולם יכולים לצאת מהבניינים ובכך יסתיים האירוע, אך יש להסתפק האם באמת כולם מסוגלים לצאת. ייתכן שישנם קשישים שאינם יכולים להתפנות בכוחות עצמם ויישארו לכודים, או אדם גלמוד שאין מי שיסייע לו לצאת. מדובר בספקות שאין לנו עליהם תשובה ודאית. ייתכן שישנם אנשים שישנים באותה עת, או ילדים ותינוקות שהושארו לבדם בבית.

הצפיפות גורמת לסכנה

מעבר לכך, המציאות בעיר כיום שונה מהמתואר בגמרא. בגמרא מובא כי שריפת בית נחשבת לאובדן ממון בלבד, ולכן אסור ליהודי לכבותה בשבת, אלא רק לומר לגוי: "אם תכבה לא תפסיד". היתר זה ניתן כדי למנוע הפסד ממון. אולם כיום המצב מורכב יותר בשל הצפיפות הרבה ונוכחותם של בלוני גז בכל דירה ובכל מקום. פיצוץ של בלון גז הוא עוצמתי כמו טיל, הוא עלול להשפיע על רדיוס רחב מאוד ולהוביל לסכנת נפשות ממשית. לכן, בכל מקרה כזה יש להזעיק את כוחות הכיבוי ללא היסוס.

רכב עולה באש

אדם סיפר לי פעם כי ביציאתו מבית הכנסת ברחוב פרדו, הבחין ברכב העולה בלהבות. ככל הנראה, בעל הרכב הגיע למקום זמן קצר קודם לכן, ובזמן התפילה אירעה תקלה במנוע שגרמה להתלקחות. האנשים במקום התלבטו והלכו לשאול את הרב האם מותר לקרוא למכבי אש. הרי אם הדלק יתלקח, הדבר עלול לגרום לפיצוץ ולסכן את הדירות הסמוכות באזור הצפוף. מדובר במצב מסוכן מאוד; גם אם קיים ספק רחוק לסכנה, המציאות עצמה מעוררת חשש. הרי רואים בבירור שמדובר באש גדולה ומשמעותית.

טיפול לשמונה ימים

במסכת יומא (פד:) נאמר כי ספק נפשות להקל. הגמרא מביאה את דברי רב יהודה בשם רב: לא ספק שבת זו בלבד אמרו, אלא אפילו ספק שבת אחרת. הגמרא מסבירה זאת במקרה שבו העריכו הרופאים שחולה זקוק לטיפול במשך שמונה ימים רצופים ("אמדוה לתמניא יומי"). אם היום הראשון של הטיפול חל בשבת, נמצא שאם יתחילו את הטיפול מיד, יצטרכו לחלל עליו שתי שבתות (השבת הנוכחית והשבת הבאה).

לא ממתינים

היה מקום לחשוב שעדיף להמתין עם תחילת הטיפול עד למוצאי שבת, כדי לחלל עליו רק שבת אחת בהמשך, אך הגמרא אומרת שאין לעכב את הטיפול. כך גם שנויה ברייתא, שמחממים מים לחולה בשבת ואין אומרים נמתין שמא יבריא, אלא פועלים מיד מכיוון שספק נפשות דוחה את השבת.(יתרה מזאת, את הפעולות הללו אין עושים על ידי גויים, אלא דווקא על ידי גדולי ישראל).

לא דוחים ליום ראשון

החידוש של רב הוא שספק נפשות להקל גובר גם על החשש מחילול שבת עתידי. אם חולה הנמצא במצב של סכנה זקוק לתרופה למשך שמונה ימים, ויש צורך לרקוח אותה עבורו בשבת, אין לדחות זאת ליום ראשון כדי לחסוך בחילול שבת. יש לתת לו את התרופה מיד, משום שכל יום שבו הוא מתחיל את הטיפול מוקדם יותר, הוא יוצא ממצב הסכנה מהר יותר. אם נמתין ליום ראשון, הוא ישאר במצב מסוכן יום נוסף. ולהלכה עלינו להקל מעליו את הסכנה ככל הניתן ובמהירות המרבית, ולכן נותנים את התרופה היום ולא מחר.

תינוקות

הדבר אמור גם לגבי תינוקות. בשנה הראשונה לחייהם (ובמיוחד בשלושת החודשים הראשונים), תינוק עם חום גבוה נחשב כחולה שיש בו סכנה. אם רופא קובע כי התינוק זקוק לאנטיביוטיקה בשל מחלה חמורה, אין להמתין למוצאי שבת כדי להשיג את התרופה. אם מדובר במצב של סכנה או אפילו ספק סכנה ולא רק בוירוס קל הדין, הוא שיש לחלל את השבת ולפעול באופן מיידי מבלי לחכות ליום ראשון.

הקדמה לניתוח בבית חולים

מקרה אקטואלי שבו חולה נמצא במצב של סכנה וזקוק לניתוח, ומועד הניתוח נקבע במקור ליום חול בעוד שבועיים. אם נוצרת הזדמנות והרופא מודיע לחולה בערב שבת כי ניתן להקדים את הניתוח ולבצעו כבר בשבת הקרובה, הדין הוא שמותר לחלל את השבת עבור כך. מאחר שהחולה נמצא כעת במצב סכנה, קיימת מצווה להקדים את הניתוח ככל האפשר כדי להוציאו מחזקת הסכנה, ולכן מחללים את השבת ומנתחים בשבת.

מניעת הידרדרות

עם זאת, יש להבחין בין המקרה הנ"ל למקרה שבו החולה אינו נמצא כרגע במצב סכנה. אם הניתוח נועד רק כדי למנוע הידרדרות עתידית שעלולה להוביל לסכנה, ובשלב זה המצב יציב, הרי שאסור לקבוע את הניתוח לשבת. במקרה כזה אין דחיפות להוציאו מסכנה מיידית, שכן הוא אינו נמצא בה כעת, והניתוח המתוכנן ליום חול בעוד שבועיים ייתן מענה מספיק.

לצמצם זמן סכנה

המטרה היא להוציא את האדם ממצב של פיקוח נפש מוקדם ככל האפשר. הדברים המובאים כאן מלמדים שאין להשאיר חולה במצב מסוכן למשך תשעה ימים אם ניתן לצמצם זאת לשמונה ימים בלבד. אפילו הקדמה של יום אחד היא משמעותית, משום שספק נפשות להקל והתורה חסה על נפשו של אדם המצוי בסכנה. כפי שאומרת הגמרא, מוטב שיחלל שבת אחת כדי שיוכל לשמור שבתות הרבה בעתיד.

חולי לב

לדוגמה, חולי לב או סתימות בעורקים נחשבים למצבים של סכנה, גם אם בפועל נקבע למטופל תור בעוד שבוע או שבועיים בשל העומס בבתי החולים. במקרים כאלו הרופאים מתעדפים את הדחיפות, אך מבחינה הלכתית המטופל נותר בגדר חולה שיש בו סכנה.

ניתוח מעקפים

ניתוחים כגון ניתוח מעקפים מיועדים לחולה שיש בו סכנה, וגם אם עליו להמתין מחוסר ברירה ולשמור על עצמו בתקופה זו, המצב הבסיסי שלו נחשב מסוכן. כפי שביארנו, הגדרת "מסוכן" אין פירושה שהמוות קרוב באופן מיידי בכל רגע, אלא שהאדם שרוי במצב של סיכון. לכן, ככל שניתן להוציא אותו מהמצב הזה מוקדם יותר, הדבר עדיף ואף נחשב למצווה לחלל על כך את השבת.

חולה דיאליזיה

בנוגע להשתלת כליה, ברור שמדובר במצב של סכנה. אדם הנזקק לדיאליזה נמצא במצב המוגדר כסכנת נפשות בכל רגע ורגע. אמנם אין הכוונה בהכרח לסכנת מוות מיידית בטווח של שעות, אך המצב היסודי נחשב למצב סכנה.

פעולה מזרזת

השולחן ערוך (סי''א) פוסק להלכה את המקרה של חולה הזקוק לטיפול בן שמונה ימים הכרוך בחילול שבת. במקרה כזה, אין ממתינים לצאת השבת כדי לצמצם את חילול השבת לשבת אחת בלבד, אלא מתחילים בטיפול מיד, אף על פי שבעקבות כך יחוללו שתי שבתות. היסוד לכך הוא שאסור לאדם להישאר במקום סכנה מעבר לזמן ההכרחי, וכל פעולה המזרזת את יציאתו ממצב זה מותרת ואף מחויבת.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co