הלכה שבועית: איזה מלאכות מותר לעשות עבור חולה בשבת

איזה מלאכות מותר לעשות עבור חולה בשבת

נושאי השיעור

אימתי לא הולכים אחר הרוב בספק נפשות אצל חולה • מדוע לא אומרים כל דפריש מרובא פריש אצל מפולת שיש חשש שמא ישראל שם • אלו חיות רעות מותר להרוג בשבת • מדוע לא מחמירים בספק נפשות והורגים כל חיה שיכולה להזיק בשבת • מדוע אם נחש כרוך על עקבו לא מפסיק מתפילתו ולא חוששים לספק נפשות להקל • האם שבר הוא בחזקת סכנה בשבת • מה ההיתר להדליק נר עבור יולדת סומא בשבת • האם רחיצה ושאר מלאכות שאינם הכרחיות עבור החולה מותרות בשבת • מה הדין לאסוף את הבעל באמבולנס לבית החולים

אפילו ספק רחוק

בשיעורים הקודמים דיברנו על זה שפיקוח נפש דוחה שבת אפילו כשיש ספק רחוק מאוד. הסברנו שכשיש בעיה מוחשית, כמו חולה שרואים שהוא בסכנה, לא צריך ללכת לשאול מומחים אלא פועלים מיד. מותר להזעיק עזרה ולעשות כל מה שצריך בשבת כדי להציל אותו, כי ספק נפשות להקל.

לא הולכים אחר הרוב

הגמרא במסכת יומא (פה.) מחזקת עוד יותר את העניין הזה. שמואל אומר שבדיני נפשות "אין הולכים בנפשות אחר הרוב". הגמרא מביאה דוגמה: אם נפלה מפולת במקום שהיו בו רוב גויים ויהודי אחד, מפנים את ההריסות בשבת. בכל שאר דיני התורה אנחנו הולכים לפי הרוב, אבל בפיקוח נפש הולכים גם אחרי המיעוט. הגמרא מסבירה שמכיוון שהיו שם גם הגויים וגם היהודי, הרי זה "קבוע", וכל "קבוע כמחצה על מחצה דמי". לכן, מכיוון שזה נחשב חצי-חצי, ודאי שמחללים שבת שמא היהודי תחת הגל.

כל דפריש מרובא פריש

עוד אומרת הגמרא שהכלל של "כל דפריש מרובא פריש" נאמר לגבי שאר דיני התורה, אבל לא לגבי פיקוח נפש. לכן, אם היו תשעה גויים ויהודי אחד ופרשו חלק מהם לבית אחר והוא נפל – בשאר דיני התורה היינו אומרים שמי שפרש מהרוב הוא גוי, אבל בפיקוח נפש לא הולכים אחר הרוב ומחללים שבת כדי לבדוק מי שם. רואים מכאן שגם בספק רחוק מחללים שבת שמא יש שם יהודי שאפשר להציל.

לא אומרים אולי

חשוב להדגיש אם יש בניין שגרים בו רק גויים, לא נחלל שבת ונפנה את ההריסות רק כי אולי במקרה נכנס לשם יהודי. כדי לחלל שבת, אנחנו צריכים שתהיה לנו "חזקה" (ידיעה ברורה) שהיה שם יהודי. רק אם ידענו שהיה שם יהודי, ומישהו יצא מהקבוצה ואנחנו לא יודעים אם זה הוא – אז אומרים שאין הולכים אחר הרוב ומחללים שבת. זה מראה שגם כשהספק נהיה רחוק, כל עוד יש בסיס לחשש, מחללים שבת כדי להציל חיים.

חיות רעות

מצד שני, יש סוגיה בגמרא במסכת שבת (קכא:) לגבי חיות רעות ומזיקים: האם מותר להרוג אותם בשבת. רבי יהושע בן לוי אמר שכל המזיקים נהרגים בשבת. רב יוסף הקשה עליו מהברייתא, שבה כתוב שרק חמישה מזיקים ספציפיים נהרגים בשבת (כמו זבוב מצרי, עקרב מסוים, נחש בארץ ישראל וכלב שוטה). מהברייתא משמע שרק אלו שמסוכנים מאוד מותר להרוג, ולא כל מזיק.

תלוי אם רודפים אחריך

הגמרא מסבירה שהדין תלוי בשאלה אם המזיקים רודפים אחרי האדם. אם הם רודפים אחריו – ברור שהם מסוכנים ומותר להרוג אותם כרגיל. אבל אם הם לא רודפים, הדין הוא שצריך להרוג אותם "לפי תומו". כלומר, אם הוא נתקל בנחש או עקרב שלא רודפים אחריו, הוא ממשיך ללכת כרגיל ודורס אותם בדרך אגב. אסור להרוג אותם בצורה ישירה ורגילה, כי למרות שלפי רבי שמעון "מלאכה שאינה צריכה לגופה" פטורים עליה, עדיין לכתחילה צריך לעשות את זה בשינוי.

דורסו לפי תומו

הבית יוסף (סימן שט''ז ס''י) מסכם את הדין ומביא את פירוש הר"ן כשכתוב "דורסו לפי תומו", הכוונה היא שהאדם באמת מתכוון להרוג את המזיק, אבל הוא עושה את זה בשינוי – הוא מראה כאילו זה קורה בטעות תוך כדי הליכה. הסיבה שאסור להרוג אותם ממש היא כי הנזק שלהם לא מצוי כמו אצל אותם "חמישה מזיקים" שהוזכרו קודם. לכן, את החמישה שהיזקם מצוי הורגים כרגיל, ואת השאר הורגים רק בשינוי ("לפי תומו") אם הם לא רודפים.

פסק השולחן ערוך

השולחן ערוך (סימן שטז ס''י) פוסק להלכה כל חיה או שרץ שנושכים וממיתים בוודאות – מותר להרוג אותם בשבת אפילו אם הם לא רודפים אחרי האדם. שאר המזיקים, כמו נחש ועקרב במקום שהם בדרך כלל לא ממיתים: אם הם רצים אחריו מותר להרוג אותם, ואם לא – אסור להרוג ישירות, אבל מותר לדרוס אותם "לפי תומו" (גם אם הוא מתכוון להרוג, העיקר שיעשה זאת כאילו בדרך אגב). הבית יוסף מסביר שגם אם הם "אינם ממיתים" בדרך כלל, עדיין יש חשש קטן שהם יהרגו, ולכן התירו להרוג אותם לפחות בדרך של "לפי תומו".

קשה

ולכאורה קשה, שהרי בנחש ועקרב יש סיכוי שהם יהרגו גם אם זה לא ודאי, ואם כן למה שלא נהרוג אותם מיד. מדוע צריך להרוג דווקא "לפי תומו" ולא בצורה רגילה, הרי אמרנו שאפילו במאה ספקות של פיקוח נפש מחללים שבת.

נחש על עקבו

וכן קשה מהגמרא בברכות (לג.) שאומרת שמי שעומד בתפילה לא יפסיק אפילו אם נחש כרוך לו על העקב. ולכאורה אם בפיקוח נפש מקילים כל כך, לא ברור מדוע כאן הנחש לא נחשב סכנה שמחייבת להפסיק את התפילה. ונראה שיש כאן סתירה לכלל ש"ספק נפשות להקל" אפילו בספק רחוק.

יש לחלק

אלא צריך לבאר החילוק שבמקרה של המפולת המצב עצמו הוא מצב של סכנה ברורה. אם קיר נופל על בן אדם, זה משהו שהורג. השאלה היחידה היא רק אם האדם שם מת או אם קרה לו נס והוא שרד, ובגלל שיש סיכוי קטן שהוא חי מחללים שבת. אבל בחיות מזיקות אנחנו קודם כל בודקים אם בכלל יש כאן מצב שמוגדר כנזק. צריך לבדוק אם היצור הזה הוא "בר היזקא" (מזיק מצוי). אם זה מין שנוהג להרוג הוא נחשב "בר היזקא" והורגים אותו, אבל אם הנזק שלו לא מצוי הוא לא מוגדר כסכנה, ואנחנו לא ממציאים ספקות בכוח במקום שאין בו סכנה רגילה.

נופל מגובה נמוך

זה בדיוק כמו אדם שנפל מגובה נמוך. בדרך כלל לא מתים מזה, ולכן לא נתחיל לחלל שבת ולחפש אותו רק כי אולי קרה מקרה נדיר והוא מת. אם המצב לא מוגדר כמצב של סכנה, לא מחללים שבת.

לסיכום

לסיכום הכלל ש"ספק נפשות להקל" קיים רק כשהמצב מוגדר מראש כסכנת מוות, כמו חולה קשה או מפולת. במקרים כאלה, גם אם יש מאה ספקות אם האדם יצליח להינצל, מחללים שבת. אבל אם אנחנו בכלל לא יודעים אם יש כאן סכנה, או שרוב הסיכויים שאין כאן סכנה בכלל, לא מחללים.

חום נמוך לאדם מבוגר

אותו הדין קיים גם לגבי חום. לאדם מבוגר שיש לו חום נמוך, כמו שלושים ושבע וחצי או שלושים ושמונה מעלות, זה לא נחשב למצב של סכנה. אם הוא ירצה לחלל שבת כדי להזמין אמבולנס, אין לכך היתר כי ברוב המוחלט של המקרים אין כאן סכנה. למרות שתמיד יש אפשרות רחוקה שהחום יתפתח למשהו חמור, זה מצב לא מצוי וכרגע למחלה הזו אין "שם של סכנה". לכן לא מחללים שבת עבור תרופה או עזרה, ורק אם החום עולה מאוד והחולי מוגדר כמסוכן, אומרים ספק נפשות להקל.

נחש ארסי בחזקת סכנה

לעומת זאת, אדם שנמצא ליד נחש ארסי נמצא בחזקת סכנה. גם אם יכול להיות שלא יקרה לו כלום והנחש פשוט ילך, המצב עצמו מוגדר כמצב של סכנה ולכן מחללים שבת. כך גם לגבי כלב שוטה שמזהים לפי הריר שיוצא לו והזנב בין הרגליים. הכלב הזה מסוכן, ומי שנמצא לידו נמצא בסכנה. למרות שזה רק ספק אם הכלב ינשך או לא, אנחנו מצילים את האדם כי הגורם שנמצא מולו הוא מסוכן. גם המפולת היא דבר מסוכן, והספק הוא רק אם האדם נמצא שם או יצא בזמן. ברגע שהמצב מוגדר כמצב של סכנה, אומרים ספק נפשות להקל.

שבר יש בו סכנה

לגבי מה שדיברנו בשבוע שעבר על שבר ביד או ברגל, אמרנו שיש חשש שנוצר נזק פנימי בעורק שעלול להוביל לסכנה. יש כאלו שמשווים זאת לאדם שנמצא ליד נחש שאינו ממית, שהנזק שלו לא ודאי ולא מצוי. אבל האמת היא ששבר דומה יותר למכה פנימית (מכת חלל) או למפולת. מדובר בדבר נסתר שלא רואים מבחוץ, ואולי הפגיעה היא חמורה מאוד ואולי לא. גם אם מבחינה סטטיסטית זה מקרה נדיר, כיוון שמדובר במשהו פנימי שלא ניתן לדעת מה קורה בו, זה נחשב למצב שיש בו חשש סכנה.

נחש כרוך על עקבו

מה שהגמרא אמרה שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק בתפילה, מדובר במקרה שהאדם מכיר את סוג הנחש ויודע בוודאות שהוא לא ארסי. כיוון שהמין הזה ידוע כלא מזיק, הוא צריך להמשיך להתפלל (בניגוד לעקרב שבכל מקרה יכול להפסיק). אבל אם האדם לא יודע באיזה נחש מדובר, נוצר כאן ספק אם הנחש ממית או לא, ובספק כזה עוצרים את התפילה כי ספק נפשות להקל.

רק וירוס רגיל

לגבי חום של שלושים ושבע או שלושים ושמונה מעלות, ברוב הגדול של המקרים זה לא מצביע על סכנה אלא על וירוס רגיל. מחלות מסוכנות כמו דלקת ריאות מקפיצות בדרך כלל את החום לדרגה של ארבעים מעלות במהירות. לכן כל עוד החום נמוך, אנחנו בטוחים שכרגע אין סכנה, וגם אם יש סיכוי רחוק שזה יתפתח, זה לא מצדיק חילול שבת.

אלו פעולות מותרות

כשאנחנו אומרים ש"ספק נפשות להקל", צריך לבדוק מה בדיוק מותר לעשות בשביל החולה. האם מותר לעשות רק פעולות שמצילות אותו ממש, כלומר רפואה שתחזיר אותו למסלול, או שאולי מותר לעשות גם דברים שרק מרגיעים אותו ונותנים לו נחת רוח, למרות שהם לא מרפאים את המחלה באופן ישיר.

לחמם מים לרחיצה

לדוגמה, חולה שרוצה לחמם מים כדי להתרחץ. הרחיצה הזו לא באמת מבריאה אותו מהר יותר, היא רק נותנת לו להרגיש רענן ומשפרת לו את מצב הרוח. זה עוזר לנפש, אבל לא לחולי עצמו. לעומת זאת, דברים שכלל לא קשורים לחולה והוא אפילו לא שם לב אם הם נעשו או לא, ודאי שאסור לעשות אותם בשבת. למרות שהחולה נמצא בסכנה, הפעולות האלו לא קשורות אליו או להצלה שלו.

לרשום שעת הלידה

לפעמים בבתי חולים נוהגים לעשות הכל בשביל חולה מסוכן כאילו זה יום חול, אבל זו טעות ויש בזה חילול שבת. למשל, אחות שרושמת את שעת הלידה של התינוק. נכון שהיולדת והתינוק נחשבים במצב סכנה וצריך לטפל בהם, אבל לתינוק לא משנה אם ירשמו את השעה שבה הוא נולד עכשיו או במוצאי שבת. הרישום הזה לא תורם לבריאות שלו, ולכן אין היתר לכתוב בשבת. כך גם לגבי הדלקת חשמל בחדר הלידה ללא צורך ממשי. אם זה לא עוזר ישירות לטיפול בחולה או ביולדת, אין להדליק אפילו חשמל שעובר על איסור דרבנן.

פקידה מקלידה במחשב

הדבר נכון עוד יותר לגבי מה שקורה בחדרי מיון. כשאדם מגיע לדלפק הקבלה ושואל איפה נמצא חולה מסוים, והפקידה מקלידה במחשב כדי לבדוק באיזו מחלקה הוא נמצא, זה נעשה ללא היתר. המבקרים שמחפשים את החולה לא נמצאים בעצמם בסכנה, וההקלדה במחשב לא עוזרת להצלת החולה באותו רגע, ולכן אין לכך שום היתר בשבת.

מעשה ישירות לחולה

השאלה המרכזית שלנו היא לגבי מעשה שנעשה ישירות לצורך החולה. צריך לברר האם מותר לעשות הכל, או שהתירו רק דברים שקשורים ישירות לתרופה שלו ולהקלה במצב הרפואי שלו.

דואגים ליולדת לכל צרכיה

הגמרא במסכת שבת (קכח:) אומרת שמותר ליילד אישה בשבת. הגמ' אומרת שאם היולדת צריכה נר, חברתה מדליקה לה אותו. אם היא צריכה שמן, חברתה מביאה לה אותו בדרכים של שינוי (כמו בתוך כף היד או בתוך השער) כדי להפחית את חילול השבת, אבל אם אין ברירה, מביאים בכלי כרגיל. העיקרון הוא שעושים כמה שיותר בשינוי, אבל בסוף דואגים שכל מה שהיא צריכה יגיע אליה.

אפילו ביולדת סומא

שואלת הגמרא למה היה צריך לכתוב שמדליקים לה נר, הרי זה ברור שזה פיקוח נפש. ומתרצת הגמ'  שהחידוש הוא אפילו במקרה שהיולדת היא סומא. היה אפשר לחשוב שמכיוון שהיא לא רואה, הנר לא יעזור לה ואסור להדליק בשבילה נר, מחדשת הגמ' שמותר להדליק משום "יתובי דעתה" (יישוב דעתה). כשהיולדת יודעת שיש אור, היא רגועה יותר כי היא יודעת שהמיילדת רואה מה היא עושה ותוכל לטפל בה כמו שצריך. האור עוזר למיילדת לראות, וזה גורם ליולדת להרגיש בטוחה שיצילו אותה בזמן.

קושיית תוס'

תוספות (שם) מקשה שהרי ביום כיפור אסור להאכיל חולה רעב רק כדי להרגיע אותו, אלא צריך שמומחה יקבע שהוא באמת במצב סכנה. אם כך, למה אצל היולדת התירו להדליק נר רק כדי ליישב את דעתה.

פחד מסוכן יותר

תוס' מתרץ שיש הבדל בדרגת הסיכון. אצל יולדת, הפחד שמא לא מטפלים בה נכון הוא מסוכן מאוד, אפילו יותר מהסיכון של רעב אצל חולה. היולדת דואגת שהמטפלים לא יראו טוב איפה התינוק ותקרה תקלה. מכיוון שהיא כבר נמצאת במצב סכנה מעצם הלידה, הגמרא מחדשת שאפילו אם היא עיוורת ולא נהנית מהאור בעצמה, אנחנו חוששים שהפחד יסכן אותה. רואים מזה שההיתר להדליק נר עבור "יישוב דעתה" הוא לא כדי שיהיה לה נעים או יפה יותר, אלא כדי למנוע סכנה ממשית שנובעת מהלחץ והפחד.

הפחד מחמיר את הסכנה

גם המאירי מסביר שהפחד יכול "לטרף את דעתה", כלומר לשבש את המצב הנפשי והגופני שלה עד כדי סכנת נפשות ממש. כשאדם נמצא במצב של סכנה, הפחד מחמיר את המצב שלו בצורה גרועה מאוד, ולכן עושים פעולות כדי להרגיע אותו.

הניתוח עלול להיכשל

פעם סיפר ד''ר כענן הוא מנתח לב בבית החולים תל השומר, שלפני כל ניתוח הוא משוחח עם החולה. אם הוא מזהה שהחולה מתוח מאוד ומפחד, הוא דוחה את הניתוח אם המצב מאפשר זאת. הסטטיסטיקה מראה שכשחולה נמצא בפחד גדול הניתוח עלול להיכשל, כי הפחד עצמו מכניס אותו לסכנה גדולה יותר. לעומת זאת, כשהחולה רגוע ובטוח, סיכויי ההצלחה גבוהים יותר. רואים מכאן שהמצב הנפשי משפיע ישירות על המצב הפיזי, והפחד יכול להיות מסוכן אפילו יותר מחוסר אכילה ביום הכיפורים.

השקט הנפשי עוזר לרפואתה

גם הרמב"ן בתורת האדם כותב שלמרות שהדלקת הנר נראית כמו "יישוב דעת" בלבד, היא נעשית כדי שהיולדת לא תסתכן. למרות שהאור הוא לא תרופה, השקט הנפשי משפיע על המצב הרפואי שלה. לכן, רק בגלל שהדבר עוזר לה לא להגיע לסכנה, הוא מותר בשבת.

דעת רש''י והר''ן

גם רש"י (שבת קכט.) מבאר לגבי דין חולה שדבר שאין בו סכנה לא עושים בשבת. הוא מגדיר "דבר שאין בו סכנה" כמצב שבו החולה אמנם זקוק לרפואה מסוימת, אבל גם אם הוא לא יקבל אותה הוא לא ימות. המדד הוא האם המצב קריטי עד כדי כך שהיעדר התרופה יגרום למותו. עי''ש. רואים שאפילו אם התרופה עוזרת לחולה והוא זקוק לה, אם היא לא קריטית למניעת מוות, זה נחשב "דבר שאין בו סכנה" ולא עושים אותו בשבת. כך פירש גם הר"ן.

דעת הראשונים

לפי כל הראשונים האלו, רש"י, הר"ן, הרמב"ן, המאירי ותוספות – כדי לחלל שבת עבור חולה מסוכן, חייב להיות קשר ישיר לסכנה. הכוונה היא שהסכנה תלויה במעשה עצמו, או שהדבר נצרך להצלה מיידית, או שהיעדר המעשה ידרדר את החולה למצב מסוכן. אם אין קשר ישיר בין הפעולה לבין מצב הסכנה, הדבר אסור בשבת.

התשב''ץ חולק

התשב"ץ (ח''א סימן נד) חולק וסובר שהדלקת הנר ליולדת נעשית בשבילה למרות שזה לא עוזר לרפואה שלה בכלל. דכיוון שהיא כבר נמצאת במצב סכנה, אנחנו עושים דברים כדי ליישב את דעתה. ומבאר שברגע שאדם מוגדר כחולה שיש בו סכנה, השבת דחויה אצלו לכל דבר שנוגע אליו ויעזור לו, גם אם הפחד עצמו לא יביא לסכנה חדשה.

לאסוף את הבעל באמבולנס

לפי זה אפשר לדון במקרה של יולדת שמפחדת ללכת לבד לבית החולים ומבקשת שבעלה או אמא שלה יצטרפו אליה. צריך לבדוק האם מותר לאמבולנס לעבור דרך הבית או בית הכנסת כדי לאסוף אותם, רק כדי שהיא תהיה רגועה. הנוכחות שלהם לא עוזרת ללידה עצמה ולא מצילה מסכנה באופן ישיר, היא רק נותנת לה ביטחון. אם היא חוששת שבלעדיהם לא יתייחסו אליה כראוי, והנוכחות שלהם גורמת לה להרגיש שדואגים לה, זה נחשב ליישוב דעת.

רק אם ימות בלי המלאכה

הבית יוסף (שכח ס''ד) כותב שלפי רש"י, מחללים שבת עבור חולה רק בדבר שאם לא יעשו אותו החולה ימות. אבל דבר שאפשר להסתדר בלעדיו ולא יגרום למוות, אסור לעשות על ידי יהודי אלא רק על ידי גוי. רש"י סובר שכל צורך של חולה שלא מציל אותו ממוות נחשב כ"דבר שאין בו סכנה", ולכן הוא אסור.

דעת המגיד משנה להקל

לעומת זאת, ה"מגיד משנה" כותב על דברי הרמב"ם (פ''ב מהלכות שבת הלי''ד) שמותר להדליק מדורה לחולה שקר לו. מההיתר הזה הוא לומד שלחולה שיש בו סכנה מחללים שבת לכל צרכיו, גם אם אין סכנה במניעת הדבר. הרי אם לא ידליקו לו מדורה הוא לא ימות, כי אפשר לכסות אותו בבגדים או בשמיכות, ובכל זאת המגיד משנה אומר שכיוון שהוא חולה מסוכן, עושים עבורו הכל.

דעת המגן אברהם

השולחן ערוך (שטז ס''ד) פוסק שאדם עם פגיעה פנימית (מכה של חלל) נחשב למקרה חירום שלא צריך בדיקה של מומחה. אפילו אם אין שם אנשים שמבינים ברפואה והחולה עצמו לא מבקש כלום, עושים לו כל מה שרגילים לעשות ביום חול. המגן אברהם לומד מכאן שאם החולה מוגדר במצב סכנה, עושים עבורו את כל הצרכים שלו כמו ביום חול, בלי לבדוק אם כל פעולה ופעולה באמת מצילה אותו מסכנה או לא. ברגע שהוא צריך את הדבר, זה מותר.

דעת הביאור הלכה

המשנה ברורה מסביר שכל מה שרגילים לעשות לאדם כזה ביום חול, כמו סוגי מאכלים או טיפולים מסוימים, מותר לעשות גם בשבת. לפי זה, גם אם אין סכנה במניעה של אותו דבר ספציפי, כיוון שהאדם הוא חולה מסוכן והוא צריך את זה קצת – עושים זאת בשבת. אבל ב"ביאור הלכה", המשנה ברורה חולק על המגן אברהם וסובר שמשמע מדברי הרבה ראשונים שמותר להדליק נר רק אם היעדרו יביא לסכנה ממשית (כמו שראינו קודם עם הפחד והלחץ), ולא סתם כי רגילים להדליק אור ביום חול. עם זאת, הוא מודה שמהשולחן ערוך נראה כמו המגן אברהם – שכל מה שרגילים לעשות בחול עושים גם בשבת, גם אם זה לא קשור ישירות לרפואה שלו.

דעת היחווה דעת

להלכה, בשו"ת יחוה דעת (ח''ג סימן ל') ובחזון עובדיה (שבת ח''ג עמ' רנז) מובא שהרבה אחרונים תלו את השאלה הזו במחלוקת הידועה, האם שבת "דחויה" אצל חולה או "הותרה". אם השבת "הותרה" לגמרי אצל חולה, אז כל דבר שהוא צריך מותר בלי שאלות. אבל אם השבת רק "דחויה", וזו ההלכה שנפסקה, אז אסור לעשות מלאכות שאינם הכרחיות עבור החולה.

קשה מהרמב''ם

אלא שלמרות זאת, הרמב"ם פסק ששבת דחויה, ובכל זאת ה"מגיד משנה" מסביר על דבריו שמותר לעשות מדורה לחולה גם אם אין בזה צורך ישיר להצלת חיים. ומדוע.

יש כמה סיבות להקל

התשובה היא שיש לנו כמה סיבות להקל במקרה הזה. ישנה דעה של הרבה ראשונים שהשבת "הותרה" אצל חולה. וגם למי שסובר שהיא רק "דחויה", ייתכן שכל צורך של החולה מותר, שהרי אם נצרף את החשש שהביאו הרדב"ז והתוספות שאם לא נעשה מה שהחולה מבקשת, היא תיכנס לפחד ולחץ שיביאו אותה לסכנה ממשית, אם כן כל מלאכה מותרת. לכן, במקום צורך אפשר להקל למרות שבאופן כללי ראוי להחמיר, ולכן כל מקום שיש צורך אמיתי, אפשר להקל גם בדברים שלא מרפאים את החולה ישירות אלא רק עוזרים לו או מיישבים את דעתו, ואפילו אם מדובר באיסור מהתורה. ואם אפשר לעשות זאת על ידי גוי זה עדיף, אבל בשעת הדחק כשאין ברירה, הדבר מותר גם על ידי ישראל.

מקילים אצל יולדת

למעשה, היום מקילים ליולדת שמבקשת שמישהו ילווה אותה, וכל דבר שמרגיע אותה ועוזר לה ליישוב דעתה, מותר. וכמו שכתבו התוספות שהלחץ עלול להוביל לסכנה, וכל שכן לדעת המגיד משנה והתשב"ץ שברגע שאדם נמצא במצב סכנה, עושים עבורו כל מה שהוא צריך ישירות.

לא הכל מותר

יחד עם זאת, חשוב להדגיש שאין שום היתר לעשות דברים שלא קשורים לצורך החולה בכלל ונעשים רק בדרך אגב. ההיתר קיים אך ורק עבור דברים שנוגעים לחולה עצמו ולשקט הנפשי או הגופני שלו.

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co