"היו לי דמעות בעיניים כשחתמתי": הכירו את יחידת רופאי השיניים שמאחורי זיהוי החללים

בימים בהם עם ישראל עוקב בדריכות אחרי כל בשורה מהרצועה, וברקע המציאה המטלטלת והמרגשת של רן גואילי הי"ד והשבתם של כלל החטופים והחללים לקבורת ישראל בסייעתא דשמיא, 'בחדרי' יצא לפגוש את הלוחמים השקטים שנמצאים שם בצללים, אנשים מסורים עם צילומי רנטגן ורישומי שיניים, שעשו ימים ולילות למען כל זיהוי ודאי ששם קץ לסבל של משפחות השכול. הכירו את יחידת רופאי השיניים - מתנדבי המז"פ של המשטרה - אנשים שרואים את המראות הקשים ביותר כדי להעניק למשפחות את החסד האחרון. ד"ר עמנואל גיליס, רופא שיניים ביום ומומחה זיהוי בלילה, הוא אחד מאותם אנשים שמתייצבים שם יום-יום כדי להחזיר את השמות לפנים, ובראיון מיוחד הוא מעניק חשיפה אל מאחורי הקלעים של המאבק על הזהות של כל מת ומת, בדרך לקבורה.

עבור רובנו, המפגש עם רופא שיניים מסתכם בכיסא מתכוונן ובקשה לפתוח פה גדול. אבל עבור ד"ר עמנואל גיליס, המרפאה היא רק צד אחד של המטבע. בשלושת העשורים האחרונים, כשהוא פושט את החלוק הלבן ועובר למתקני הזיהוי של המשטרה, הוא הופך לאחד האנשים החשובים, אולי החשובים ביותר, בשרשרת שבין חוסר ידיעה משווע לקבורה בכבוד. כחלק מיחידת עילית של 30 רופאים מתנדבים במז"פ, גיליס יודע לספר את הסיפור של אלו שכבר לא יכולים לדבר - דרך השיניים.

"אנחנו יחידה של רופאי שיניים מכל תחומי ההתמחות, אבל לכולנו יש התמחות נוספת: זיהוי", מסביר ד"ר גיליס בראיון ל'בחדרי'. בשגרה, הם נקראים למקרים המורכבים ביותר - אנשים שנפטרו בביתם ועבר זמן רב, נפגעי שריפות או תאונות דרכים קשות. במקומות שבהם האש או הזמן כילו כל סימן מזהה, השיניים נותרות כעדות אחרונה. "השיניים הן האיבר העמיד ביותר בגוף. הן שורדות שנים, אפילו בתנאים קיצוניים. בשביל לסבר את האוזן, יש לנו הוכחות ממומיות במצרים שהשיניים נותרו שלמות לחלוטין כשהכל מסביב כבר לא היה" אומר הד"ר.

אז למה בעצם שיניים? מה הופך אותן לכלי זיהוי כל כך מוחלט לעומת ה-DNA המפורסם?

"יש שלוש שיטות מדעיות לזיהוי גופה: טביעות אצבע, DNA ושיניים" אומר ד"ר גיליס. "במקרים שבהם מצב הגופה לא מאפשר שימוש בשתיים הראשונות, השיניים הן אלו שמספקות את התשובה". התהליך עצמו מזכיר עבודת בילוש מדוקדקת: המשטרה מגדירה "זהות משוערת", והרופאים מתחילים לאסוף את פאזל החיים של האדם. צילומי שיניים ישנים ממרפאות פרטיות או מקופות חולים מושוים לצילומים פיזיים וסריקות CT שמבוצעות לגופה. "זה שילוב של מדע ובילוש. כדי לאשר זיהוי סופי, נדרשים שני מומחים שיחתמו על התוצאה. אין כאן מקום לניחושים".

במלחמת "חרבות ברזל", היחידה מצאה את עצמה מול היקף עבודה בלתי נתפס. מאות נעדרים וחטופים יצרו עומס שדרש לילות לבנים של השוואות סיזיפיות. "הייתי יושב שעות על תיק אחד באמצע הלילה, רק כדי לבצע השוואה מדוקדקת מול כל אחת מהאפשרויות. לרוב התוצאה היא שלילה, אבל אתה חייב לעבור אחד-אחד כדי להגיע לוודאות".

"לצערי הרב" הוא אומר בכאב, "אויבינו האכזריים יודעים שאת הזיהוי עושים דרך השיניים, ולא פעם הם מקדישים זמן רב בשביל לחלל את הגופות, מחליפים לסתות ועושים דברים נוספים שאין הדעת יכולה לסבול על מנת להקשות על הזיהוי. כחלק מהתמודדות שלנו, אנחנו צריכים להיות מוכנים גם לגילוי טרגי מהסוג הזה."

המקרה של רן גוילי הי"ד נחקק בזיכרונו כרגע של התעלות מקצועית ורגשית. "מרוב שעברנו על התיקים, הכרנו את תמונת השיניים של כל נעדר בעל פה. כשהצבא הביא ממצאים מאתר קבורה בעזה, הרופאות שלנו היו שם בשטח. ברגע שהן ראו את הממצאים, אחת מהן צעקה מיד: 'זה הוא!'. הן פשוט זיהו את המבנה שלו מתוך הזיכרון והנתונים. כמובן שאחר כך נעשתה השוואה פורנזית מלאה, אבל זה רק ממחיש כמה אנחנו בתוך המשימה הזו".

איך מצליחים לעשות את הניתוק הזה? בבוקר אתה מטפל במטופלים חיים ובערב אתה מול חללים במצבים הקשים ביותר?

"זה לא פשוט, אבל בממתקן הזיהוי נכנסים למצב של עבודה מקצועית נטו" האו אומר בגאווה. "מה שמניע אותנו זו הידיעה שאנחנו מביאים מזור למשפחות. חוסר הידיעה הוא הדבר הנורא מכל. ביומיום אני משפר איכות חיים, וכאן אני נותן כבוד אחרון למת. אלו שני צדדים של אותו מקצוע".

הטכנולוגיה אמנם מתקדמת, וד"ר גיליס מספר על שימוש במכשירי CT חדשניים, אך הוא מבהיר שהבינה המלאכותית (AI) עדיין לא מסוגלת להחליף את העין האנושית. "הדיוק ב-AI עדיין לא שם. אין תחליף לניסיון ולמבט של רופא, במיוחד שבשאר העולם פחות זקוקים ליכולות הזיהוי הללו כדבר שבשגרה. רק אצלנו זה צורך כמעט קיומי נוכח המלחמות והאסונות שאנחנו חווים בתקופה האחרונה".

אחד הרגעים שטלטלו אותו במלחמה היה הזיהוי של אב למשפחה שנרצחה כולה ב-7 באוקטובר. "זיהו את האם והילדים, אבל האב לא נמצא. המשפחה רצתה לקבור את כולם יחד והיה לחץ גדול של זמן. בדיוק כשביקשו לזרז את התהליך, הייתי באמצע החתימה על תיק הזיהוי של האב. הידיעה שהם יוכלו להיטמן יחד כמשפחה אחת הייתה רגע מרגש מאוד עבורי. היו לי דמעות בעיניים כשמסרתי את התיק".

בסופו של יום, ד"ר גיליס רואה בעבודת היחידה סמל לרוח הישראלית. מה המסר שלך לציבור הישראלי שיקרא את הדברים הללו? שאלתי את הד"ר, והוא ענה בלי להתבלבל - "שידעו שיש לנו עם מדהים. היחידה מורכבת ממתנדבים שעוזבים הכל - מרפאות, פרנסה ומשפחה - כדי לעבוד בתנאים קשים מתוך שליחות. אנחנו לא מוותרים על אף אחד, ועושים הכל כדי להביא כל אדם לקבורה בכבוד. עם ישראל חזק, ובעזרת השם, ביחד ננצח. היום הזה, בו כלל החטופים חזרו מהגיהנום העזתי, זהו שביב הניצחון הראשון. בעזרת השם שרק ימשיך".