גחלת בלב הקרח: ההיסטוריה היהודית המעטה של גרינלנד
מציידי לווייתנים במאה ה-16 ועד למניין הצפוני ביותר בתבל: סיפורם המלא של היהודים שהפכו את האי הארקטי לביתם, מסעות הרבנים בבסיסי הצפון והספינה שהגנה על האי והפכה לאונייה הראשונה בחיל הים הישראלי
האי גרינלנד צילום: pixabay
גרינלנד, האי הגדול ביותר על פני כדור הארץ, המשתרע על פני שטח עצום של למעלה מ-2 מיליון קילומטרים רבועים, נחשב לאחד האזורים המבודדים והמאתגרים ביותר למגורי אדם. כמעט 80 אחוזים משטחו של האי מכוסים בקרח עד עבה, ומרבית אוכלוסייתו, המונה כ-57 אלף נפשות, משתייכת לקבוצה האתנית האינואיטית.
בעוד שגרינלנד מעולם לא זכתה לקהילה יהודית ממוסדת וקבועה, דברי הימים של האי רצופים בדמויות יהודיות יוצאות דופן, בהם רבנים צבאיים, חיילים, ציידים, מדענים ואישי רפואה – שהטביעו חותם על השממה הלבנה.
ראשיתה של הנוכחות היהודית באזור לוטה בערפל ההיסטוריה של המאה ה-16. ההיסטוריון ד"ר וילהלמור אורן וילהלמסון מציין כי יהודים היו חלק בלתי נפרד ממשלחות ציד הלווייתנים ההולנדיות שפקדו את המים הארקטיים באותן שנים. יהדות הולנד, שהייתה מעורבת עמוקות בתעשייה זו, שלחה את בניה לקצה הקפוא של העולם, ושם, בין הקרחונים, נערכו אולי התפילות היהודיות הראשונות על אדמת האי.
במאה הקודמת הפכה גרינלנד לזירה של מחקר מדעי הירואי וקשה. ד"ר פריץ לואו היה מטאורולוג יהודי מבריק שנולד בברלין בשנת 1894 והפך למומחה מוביל בתחום נדידת היבשות. הוא נסע לגרינלנד בשנת 1928 יחד עם שני מדענים נוספים, ביניהם אלפרד וגנר. הם הקימו מחנה מרוחק בפנים גרינלנד הסוער וחקרו את מזג האוויר ואת כיסוי הקרח העבה שלה.
אולם משימתם לא היתה קלה. במהלך נסיעה אחת להביא אספקה למחנה, עובדים מקומיים שגויסו התפטרו. ד"ר לואו ושני עמיתים נאלצו לשאת את כל האספקה בעצמם בתנאי שטח קשוחים ובטמפרטורות שהגיעו ל-54 מעלות מתחת לאפס. עד שהגיע למחנה, אצבעות רגליו של ד"ר לואו היו כולן עטויות כוויות קור. כשהן הפכו לנמק, עמיתו נאלץ לקטוע אותן באמצעות הכלים היחידים שהיו לו במחנה: זוג מספריים ואולר.
לאחר שהמדען הבכיר של המשלחת נספה במהלך מסע המחקר, ד"ר לואו תפס את מקומו כמנהיג הצוות. הוא הוביל את המדענים הנותרים למקום מבטחים לאחר השלמת מדידותיהם. ד"ר לואו חזר לגרינלנד כעבור כמה שנים, בשנת 1931, יחד עם משפחתו וצוות צילום גרמני שהפיק סרט תיעודי על שליחותו המקצועית. הסרט הוקרן בשנת 1932, אך במקום להביא לו תהילה, עלייתו של היטלר לשלטון גרמה לכך שד"ר לואו איבד את עבודתו ונעצר לזמן קצר.
הוא נמלט מגרמניה עם רעייתו ובנותיו, לימד בקיימברידג' שבאנגליה, ולאחר מכן עבר לאוסטרליה, שם הוא זכור כיום כמייסד המחלקה המטאורולוגית של אוניברסיטת מלבורן.
"המניין הצפוני ביותר בעולם"
במהלך מלחמת העולם השנייה, לאחר הכיבוש הגרמני של דנמרק ב-1940, הנריק קאופמן, שגריר דנמרק בארה"ב, ערך בשם המלך הסכם עם ארה"ב, שהסמיך אותה להגן על המושבות הדניות בגרינלנד מפני תוקפנות גרמנית. בשנת 1941, בנתה ארה"ב את בסיס חיל האוויר בת'ולה, והדבר הביא לזרימה חסרת תקדים של חיילים יהודים לאי. בבסיס ת'ולה אף הוקם ארגון יהודי קבוע ביוזמתם של החיילים ויליאם ג'יי גורדון ומאוטיס בטמן, שכינו את קהילתם "בני ת'ולה". המניין בת'ולה נחשב ל"מניין הצפוני ביותר בעולם", וכלל ניצולי שואה מברלין לצד יהודים ממרוקו שהתגייסו לצבא ארה"ב. כך פורסם במגזין האקטואליה של עיתון המודיע.
באותה תקופה ולאורך כל שנות המלחמה, נמצאו אלפי חיילים יהודים בבסיסים המבודדים ביותר של בעלות הברית לאורך "נתיב הצפון" באוקיינוס האטלנטי. בסיסים אלו, שהוקמו על אדמת גרינלנד, איסלנד ולברדור, היו חיוניים להגנה על שיירות האספקה ולהעברת מטוסים לאירופה, אך השירות בהם היה רצוף בדידות קשה ותנאי אקלים אכזריים. בתוך המציאות הזו, פעל מערך מיוחד של רבנים צבאיים שהקדישו את חייהם כדי להבטיח שהגחלת היהודית לא תכבה גם בלב השממה הקפואה.
אחד הבולטים שברבנים אלו היה הרב יוליוס עמוס ליברט, שבסתיו 1942 יצא למסע רוחני חסר תקדים. ליברט נדד בין מוצבים נידחים, כשהוא עובר ממטוס תובלה אחד למשנהו, כדי לערוך תפילות חגיגיות עבור החיילים. עבור רבים מהלוחמים, שהיו מנותקים ממשפחותיהם ומקהילותיהם במשך חודשים ארוכים, הגעתו של רב לבסיס היתה מעין 'זריקת יהדות' שנסכה בהם עידוד רב.
גם הרב הרולד גורדון, ששירת בפיקוד התחבורה האווירית של צפון האוקיינוס האטלנטי, הפך לדמות מוכרת בקרב טייסי התובלה והמכונאים היהודים. הוא הקים מערך לוגיסטי שנועד לספק תשמישי קדושה, ספרי תורה קטנים ואוכל כשר לבסיסים שהיו נגישים רק בדרך האוויר. לקראת חג הפסח, ניהלו הרבנים מבצעי אספקה בהיקפי ענק: מצות, יין כשר והגדות הוטסו במטוסים צבאיים אל תוך גרינלנד ואיסלנד.
הרבנים ישעיהו שניצר, אלברט א. גולדמן וישראל מילר היו גם הם חלק מהצוות המסור שעבר בין הבסיסים, שוחח עם החיילים היהודים, העניק ייעוץ רוחני ובעיקר דאג שכל חייל יהודי ירגיש שייך לקהילה, גם אם הוא נמצא אלפי קילומטרים מכל יישוב יהודי מוכר. הרבנים נאלצו להתמודד עם אתגרים לוגיסטיים עצומים: לעיתים נערכו התפילות בתוך צריפי מתכת ארעיים בעוד סופות שלג משתוללות בחוץ, כאשר החיילים עטופים במעילים כבדים ובמגפי פרווה, כך פורסם במגזין האקטואליה של עיתון המודיע.
בבסיס חיל האוויר בת'ולה שבגרינלנד, הגיעה הפעילות לשיאה, כאשר הרבנים הצליחו למסד בו כאמור, את ה"מניין הצפוני ביותר בעולם", כפי שתואר בכתבי העת. החיילים היהודים, ביניהם ניצולי שואה שהגיעו לארה"ב והתגייסו לצבא, מצאו בבית הכנסת המאולתר בבסיס מקום מפלט מהקור ומהבדידות. הדיווחים מאותה תקופה מתארים סדרי פסח מרגשים בהשתתפות עשרות חיילים, עם מצות, אוכל כשר ויין שהוטסו עבורם במיוחד, כאשר קולות שירת 'מה נשתנה' הדהדו מול קרחוני העד.
בשנים ההן גרינלנד הייתה ביתה של ריטה שפטלוביץ ע"ה, יהודייה שומרת מצוות ששימשה כאחות רפואית. היא גדלה בדנמרק ובמהלך השואה היא ניצלה על ידי מורתה, גרדה ולנטינר, שסיכנה את חייה כדי להציל ילדים יהודיים והוכרזה כחסידת אומות העולם. במסגרת עבודתה, שפטלוביץ התנדבה הגיע למערב גרינלנד בשנת 1955. כאשר ספינתה עגנה בעיירה אסיאט, כמעט כל האוכלוסייה התאספה בנמל לקבל את פניה. היא קנתה את פרסומה בשל אתגרי הכשרות עמם התמודדה בהצלחה. היא התקיימה מתזונה של דגים כשרים שנידוגו במים המקומיים. בנוסף, אספקת מזון כשר סופקה פעמיים במהלך החורף כשהוטלה ממטוס. אחת החבילות אף הכילה מצות בפסח ששלחה אמה מדנמרק.
באותה שנה ביקרו בגרינלנד בני משפחת פישר, יהודים מגרמניה, ונדהמו למצוא יהודי נוסף במקום רחוק כל כך. אלפרד פישר סיפר מאוחר יותר כי שפטלוביץ שאלה אותם האם הם יהודים, והסבירה שהוריה נמלטו מרוסיה לדנמרק, וכי חלומה היה לעלות לישראל ולעבוד בחינוך. היא נפרדה מהם במילים "לשנה הבאה בירושלים". בהמשך היא אכן עלתה לישראל והקימה משפחה כשהיא עובדת בתל אביב. בסופו של דבר היא חזרה לדנמרק יחד עם משפחתה.
גרינלנד וספינת חיל הים הישראלית הראשונה
סיפורה של הספינה 'מדינת היהודים' – הספינה הראשונה בחיל הים הישראלי - הוא אחד הפרקים המרתקים והפחות מוכרים בתולדות ההעפלה הקשורים לגרינלנד. הספינה, שנבנתה במקור עבור משמר החופים של ארה"ב תחת השם 'נורת'לנד', תוכננה במיוחד להתמודדות עם תנאים ארקטיים קיצוניים. גופה חוזק בשריון פלדה המותאם לשבירת קרח, והיא צוידה בבידוד שעם ייחודי שנועד להגן על הצוות מפני הקור המקפיא של הקוטב הצפוני.
עם פרוץ המלחמה וכיבוש דנמרק בידי גרמניה, נשלחה ה'נורת'לנד' למשימה אסטרטגית גורלית: סיור לאורך חופי גרינלנד כדי למנוע מהנאצים להקים תחנות מטאורולוגיות באי. תחנות אלו היו חיוניות עבור הגרמנים לצורך חיזוי מזג האוויר באירופה ובתכנון פלישות ימיות. בשנת 1941, רשמה הספינה הישג דרמטי כאשר מלחיה לכדו ספינה נורבגית שהופעלה על ידי הגרמנים ועליה מרגלים וציוד רדיו.
פעילותה הנחושה של הנורת'לנד במימי גרינלנד שיבשה את תוכניותיו של הצבא הגרמני וסייעה רבות למאמץ המלחמתי של בעלות הברית באוקיינוס האטלנטי.
בתום המלחמה, בשנת 1946, הוצאה הספינה משירות צבאי והועמדה למכירה. באותו הזמן, שליחי ארגון ה'הגנה' בארה"ב, חיפשו ספינות חזקות המסוגלות לשאת אלפי פליטים, בכדי לעמוד בפני המצור הבריטי, והם רכשו את הספינה תחת מעטה של חברה מסחרית. הספינה, ששמה הוסב באופן זמני ל'מצפן', הוכשרה בחשאי למשימת העפלה בנמל בולטימור. היא הייתה הספינה היחידה בהיסטוריה ששימשה קודם לכן לכליאת שבויי מלחמה נאצים, ועתה נועדה להוביל את קורבנותיהם אל חוף מבטחים.
בקיץ 1947 הפליגה הספינה מנמל בצפון צרפת כשעל סיפונה 2,664 ניצולי שואה, ביניהם נשים, גברים וילדים רבים. שמה הוסב רשמית ל'מדינת היהודים'. במהלך המסע בים התיכון, נתקלה הספינה בצי הבריטי שניסה לעצור את התקדמותה. למרות עמידותה הפיזית של שוברת הקרח, הצליחו הבריטים להשתלט עליה לאחר מאבק עיקש סמוך לחופי הארץ. המעפילים גורשו למחנות המעצר בקפריסין, והספינה נגררה ל'צי הצללים' בנמל חיפה, שם המתינה לסיום המנדט.
עם הכרזת העצמאות בשנת 1948, הספינה 'מדינת היהודים' הפכה לראשונה שהוכנסה לשירות מבצעי בחיל הים הישראלי הצעיר. לימים הוסב שמה ל'אח"י אילת' (אוניית חיל הים הראשונה בשם זה), והיא נטלה חלק פעיל בקרבות מלחמת העצמאות, כולל לחימה כנגד כלי שיט מצריים מול חופי עזה.
נכון לשנת 2025, התושב היהודי הקבוע היחיד בגרינלנד הוא פול כהן, מתרגם המתגורר בעיר נרסק מאז שנת 2001. כהן ומשפחתו מנהלים עסק תיירותי של השכרת בקתות נופש, ולמרות הריחוק, הוא מעיד כי תיירים יהודים מרחבי העולם יודעים למצוא את דרכם לבקתותיו ולהיזכר בנקודה היהודית שלעולם אינה נעלמת.
