הלכה שבועית: טיפול בחולה שיצא מכלל סכנה תוך כדי הטיפול

טיפול בחולה שיצא מכלל סכנה תוך כדי הטיפול

נושאי השיעור:

מחלוקת מלאכות עבור חולה שיש בו סכנה האם המלאכות מותרות עבורו בגדר שבת הותרה או בגדר שבת דחויה • האם מותר להמשיך טיפול בחולה שהתחיל בשעת סכנה ותוך כדי הטיפול יצא מכלל סכנה • תפירות כדי למנוע סכנה • טיפול בחולה כדי לעשות לו נחת רוח ולא ימנע בזה סכנה • אימתי מותר להמשיך את מצוות המילה בשבת כשנשארו ציצין המעכבין ושאינן מעכבין • בדין לסיים תפירות בנערה כדי שלא ישאר לה צלקת • האם כל ההיתר להמשיך במעשה רק במילה כיון שהוא מצווה • מה הדין אם יצאה היד בשבת • מה הדין בנקע ביד או ברגל

דחויה או הותרה

הנדון שלפנינו שונה ממה שלמדנו עד היום בשיעורים הרבים בנושא זה. עד כה עסקנו בחולה שיש בו סכנה ואנו מטפלים בו כדי לייצב את מצבו ובזה ראינו מחלוקת אם השבת דחויה או הותרה. וההבדל ביניהם אם צריך לערוך חשבון אם אפשר לוותר על איזה מלאכה או לעשותה בשינוי ולא תגרום דרדור במצבו עקב השינוי. למאן דאמר דחויה יש לנו לחשב כל מלאכה לגופה, ולמאן דאמר הותרה עושה כמעשה חול לצורך החולה ללא כל צורך במחשבה כיצד לחסוך באיזה מלאכה.

המשך טיפול

אך כל זה מדובר שמטפלים בו והוא עדיין במצב של חולה שיש בו סכנה, אולם הנדון שלפנינו הוא אחר לחלוטין, במקרה שתוך כדי הטיפול הוא יצא מכלל סכנה, האם אפשר להמשיך לטפל בו כביום חול, ולכן יסיים את הטיפול בו למרות שכרוך הוא במלאכות דאורייתא, או שבשעה שיצא מכלל סכנה שוב דינו כחולה שאין בו סכנה שרק מלאכות דרבנן מותר על ידי ישראל, או מלאכות דאוריתא רק על ידי גוי.

תפירות לחתך עמוק

דוגמא לדבר, אדם שיש לו חתך עמוק המוגדר חשש סכנה להשאירו כך, וע''כ לפי עצת הרופאים חייבים לבצע בו בשבת תפירות, אולם כדי למנוע את הסכנה די בחמש תפירות ואז הדם נעצר ואין שום חשש לאיבוד דם וגם לא לזיהום. אולם בבית החולים רוצים לבצע בו יותר תפירות כדי שלא ישאר לו דלקת או כדי שהפצע יתאחה יותר מהר. האם ניתן כך לעשות כיון שההתחלה של פעולה זאת היתה כאשר החולה היה בגדר של חולה שיש בו סכנה, וכיון שהותר הותר לגמרי לענין אותו טיפול, או שיעשה לו רק את התפירות שבהם יש חשש סכנה ולא יותר.

מלאכה בחול המועד

כדי לסבר את האוזן מצאנו כיוצא בזה לענין מלאכה בחול המועד. דאף על פי שכל מלאכה שהיא אינה לצורך המועד אסורה בחול המועד, מכל מקום מלאכת דבר האבד מותרת. ויש שסברו דכיון שהותרה הותרה לעשותה כבדרך חול ולכן ימשיך ויעשה גם כשאין לו אח''כ הפסד. ועיין בכ''ז במה שכתבנו בספר מועדי ה' (פ''ב ס''ד-ה הערה ז'). והגם שגם שם העלנו להלכה לאסור, מכל מקום יש סברא בדבר כיון שהותר הותר לגמרי, אם כי ברור שהסברא הפשוטה נוטה לאסור.

מחלוקת ראשונים

אמנם בשיעורים הקודמים הבאנו מחלוקת בין המגיד משנה לרש''י והר''ן, האם כשמטפלים בחולה אפשר לעשות לו כל טיפול שדרכו בחול גם אם אין בטיפול הלזה כדי לרפא את החולה אלא רק לעשות לו נחת רוח. דלדעת המגיד משנה (בפ''ב מהלכות שבת הלי''ד) מותר, ולכן התיר לעשות מדורה לחולה לחממו אפילו שכלפי זה אין בה כדי למנוע סכנה דהיה אפשר לו בבגדים. ולדעת רש''י (בשבת קכט. ד''ה דבר שאין בו סכנה) וכן לדעת הר''ן (שם) דהותר רק בדבר כזה שמניעתו מהוה סכנה, ודעת המגן אברהם (סימן שכח סק''ד) להתיר, וצירף לשם דעת שו''ת הרדב''ז (ח''ד ס''ל). מכל מקום סברת הרדב''ז היא מפני שיתכן שצער החולה במניעת המלאכה ההיא תביא צד רחוק לפיקוח נפש ולכן התיר. גם כל דברי המגיד משנה סובבים והולכים כשהוא נמצא במצב של פיקוח נפש ולכן התירו הכל. אבל בנדון דידן שיצא מכלל סכנה מפני מה נתיר לו.

מכה של חלל

גם דין דידן אין לו שייכות לדין השו''ע (סימן שכח ס''ד) וזה לשונו, מכה של חלל אינה צריכה אומד שאפילן אין שם בקיאין וחולה אינו אומר כלום עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול. עכ''ל. ודין זה מקורו מדברי הרמב''ן בתורת האדם שער הסכנה דאין לדייק מלשון עושים לו כל שרגילים לעשות בחול משמע שכיון שהותרה הותרה, דזה אינו, דהביאור בדברי הרמב''ן כתבו הר''ן בהלכות סוף פרק מפנין ד''ה חיה שלושה, שבעה ושלושים. וביאר הר''ן בשם הרמב''ן דשלשה ימים הראשונים כשאין שם חכם ורופא עסקינן ולפי שהדברים שעושים לחיה בחול ידוע הן לכל, אמרינן דתוך שלשה אע''פ שאמרו אין צריכה אני שיחללו עליה את השבת ואין אנו יודעים אם יכולה להמתין עד הערב ולא תבוא לידי סכנה, אפילו הכי כיון שידוע הוא שהדבר הזה עושין אותו לחיה וכל החיות צריכות לכך, מחללין עליה מספק, ואין שומעין לה דלמא תונבא הוא דנקיט לה, ודוקא כשאין שם חכם ורופא אבל אם יש שם חכם ורופא ואומר אינה צריכה שומעים לה ולהם. עכ''ד.

מספק התרנו כל מלאכות

והיינו דבריו בפרק שמונה שרצים ד''ה מכה של חלל, דרק משום הספק דילמא יש בה סכנה התרנו לעשות כל אותם מלאכות כביום חול. ולכן סיים שם הרמב''ן והשו''ע (שם) אבל אם יודעים ורגילים באותו חולי שהוא ממתין ואין לו חילול שבת, שהוא אסור. וכ''ש בחולה ורופא שאומר אינו צריך. עי''ש. הרי דרק מחמת הספק התירו כדין ספק נפשות להקל.

קשה

ולפיכך ביארנו כבר שדיוק המג''א (שכח סק''ד) מדברי השו''ע דמשמע שעושים לו צורך חול אפילו אם אין במניעתו סכנה, קשה כיצד משמע כן מדברי השו''ע. דהשו''ע פסק כרמב''ן ודין הרמב''ן ודין מחלוקת המגיד משנה ורש''י והר''ן לא שייכת זה לזה. גם בדברי הבית יוסף (שכח ס''ד) חזינא דהפריד בין דין הרמב''ן לבין מחלוקת המגיד משנה ורש''י שהביאה אח''כ בנפרד עי''ש. ואכמ''ל.                     

אי אפשר להכריע מסברא

בהשקפה ראשונה מצאנו סוגיא הדומה לנדון דידן והיא יכולה לשפוך לנו אור כדי להכריע את ההלכה. כי לולי מקור בדברי הגמ' והראשונים אי אפשר להכריע מסברא, ובפרט שהסברא נוטה יותר להחמיר.

ציצין המעכבין במילה

הנה מצאנו בשבת (קלג:) דעל מה שאמרו במשנה כל צרכי המילה עושין בשבת, ושאלו בגמ' מהו התוספת כל צרכי המילה לרבות מה, והביאו על זה דברי הברייתא, המל כל זמן שהוא עוסק במילה, חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על ציצין שאינן מעכבין את המילה. פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר, על ציצין שאינן מעכבין את המילה אינו חוזר. ופירש רש''י המל בשבת כל זמן שהוא עסוק בה שלא סילק ידו, אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה, שאינה כשרה עד שיחתכם, בין שאינן מעכבין את המילה, חוזר וחותך, ''דכולא חדא מלתא היא'' והרי ניתנה שבת לדחות אצלה. פירש, שסילק ידו, על המעכבין חוזר שהרי הן כמילה עצמה, ועל שאינן מעכבין אינו חוזר דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת, והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש. עכ''ל.

הכל מעשה אחד

הרי מבואר מדברי רש''י שהטעם להתיר אם לא פירש גם בדברים שאינן מעכבים דלכאורה זהו חילול שבת, אלא בגלל שלא פירש והוא עדיין עוסק במילה, רואים אנו את החיתוך של אותם שאינן מעכבין, כאילו הכל מעשה אחד עם המעכבין ומותר. וא''כ בנדון שלנו גם כך יש לומר אם נסתכל על כל פרט ופרט בפני עצמו הרי שאי אפשר להמשיך כי כבר יצא מכלל סכנה, אך אם מסתכלים על הכל כפעולה אחת הרי יש מקום להתיר, וכל זה כשלא פירש הרופא ועדיין מתעסק בטיפול החולה, וממש דומיא דמילה.

חדא מילתא

וכיוצא בזה מצאנו עוד לנמק''י (שם) וז''ל שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא ועל שאינן מעכבין אינו חוזר (כשפירש), שהרי הן כמילה בפני עצמה. עכ''ל. ויותר הדברים מפורשים בדברי הריטב''א (שם) וז''ל על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר דכיון שפירש, כשחוזר אתחלתא היא ולא גמר מעשה הראשון, לפיכך על ציצין שאינן מעכבין אינו חוזר. עכ''ל.

המשך מלאכה מותרת

הרי לנו פירוש ברור דמותר לעשות המשך מלאכה הגם כשהיא בפני עצמה לא הותרה, אם היא גמר מעשה הראשון. דכיון שהמעשה הראשון הותר ומה שעושה כעת היינו גמר המעשה הראשון כיון שהותר, הותר. וא''כ גם בנדון דידן יש לומר שיש להתיר.

למדו להקל בצלקת וכדו'

ועל פי דין זה כתב בשו''ת מנחת שלמה ח''ב (סימן לב אות לג) שיש להקל לגמור התפירה במה שהחל הרופא כדי למנוע צלקת וכיו''ב במשך חייו. וכ''כ מו''ר בספרו חזון עובדיה (שבת ח''ג עמ' רע''ג) דנערה שנפצעה בשבת ונעשה לה חתך עמוק בפניה באופן שיש בזה משום סכנה וברור שזקוקה לתפירה אף שמספיק לה ארבעה תפרים להוציאה מכלל סכנה, יכולים הרופאים לסיים מלאכתם בתפירות קטנות אע''פ שאין במניעתם סכנה. גם הביא שם בספר אבן ישראל (ח''ד עמוד ס') שג''כ התיר להמשיך בתפירות קטנות כדי שלא תשאר צלקת ודימה זאת לדין ציצין שאינם מעכבים כשעדיין לא סילק ידו. עי''ש.  

מפני שעוסק במצווה

אולם היה לפנינו דברי המאירי (שם) שדבריו שופכים אור בסוגיית הגמרא. וז''ל המוהל בשבת כל זמן שעוסק במילה, אם נשארו בפרעונו ציצין וכו', בין ציצין המעכבין את המילה ובין שאין מעכבין את המילה כגון שאין חופות אלא מיעוטה של עטרה, ''שהרי עדיין הוא עוסק במצווה'' וכו', אבל אם סילק ידו, על ציצין המעכבין חוזר וכו' עכ''ל. הרי כל זמן שהוא עוסק במילה וממשיך פעולתו הראשונה מותר, ''מפני שהוא עדיין עוסק במצווה''. וכוונתו דגם ברגע זה שחותך מה שלא מעכב הוא עדיין עוסק במצווה, שהרי בגמרא בשבת (שם) ביארו דלכתחילה מצוה לחתוך גם מה שאינו מעכב מדין התנאה לפניו במצוות. א''כ טעם ההיתר אינו רק משום שהוא גמר ולא התחלה, אלא מפני שיש מצוה במה שעושה, ולכן לפי דין כשחותך בתחילה מכוון לחתוך הכל ולא רק מה שחופה רוב העטרה. ולפי''ז בנד''ד כשיצא מכלל סכנה אף שהוא המשך הפעולה הראשונה שעושה מי יתיר לו להמשיך לעשות איסורים, והלא כרגע אין לו כל מצוה שדוחה את השבת.

לעשותה כמצווה מן המובחר

והדברים מפורשים יותר בדברי הלבוש (סימן שלא ס''א) וז''ל וכיון שהותרה המילה בשבת, הותרה כמצוותה ויכול לעשותה כמצותה מן המובחר ולחתוך אפילו עור שאם לא חתך אותה לא היה מעכב את המילה. (ס''ב) הלכך כל זמן שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבין את המילה, דכולא חדא מצוה היא. עכ''ל. הרי שהטעם להתיר כל זמן שלא סילק ידו היא משום שיש לו לעשות המצוה כתיקונה ורק כשסילק לא התירו לו. וכ''כ כה''ח (שם). ועי''ע במשנ''ב (שלא סק''ד).

הסברא בהיפך

ולפי'''ז הסברא היא בהיפך, במילה היה ראוי להתיר בציצין שאינם מעכבים גם כשסילק ידו, שהרי סוף סוף עושה בזה מצוה אף שאינו לעיכובא, והחידוש בזה שאסרו לו כיון שהוא בפני עצמו. אולם בנדון דידן צריך סברא מדוע להתיר לו להמשיך כשאין בזה כל סכנה.

משום נוי מצווה התרנו

והשאלה תגבר על מה שכתב בשו''ת מנחת שלמה לדמות דין תפירה מיותרת לציצין שאינן מעכבין אף שכתב שהסברא בציצין משום נוי מצוה. עי''ש. ולכאורה אם ירדנו לטעם משום נוי מצוה כיצד שוב יש לדמות דין תפירה של חול לדין ציצין שאינם מעכבין, דסוף סוף הם חלק מן המצוה, אתמהה. ומצאתי בספר משנת פיקוח נפש לרב לורנץ שליט''א שג''כ העיר ע''ד המנחת שלמה. ולא זכר דברי המאירי והלבוש דלהדיא ביארו שהטעם להתיר הוא משום נוי המצוה.

לכתחילה צריך לחתוך הכל

ולפי''ז יש לומר עוד שגם רש''י וסיעתו שביארו בטעם לחלק בין סילק ידו או לא משום שזה גמר וזה מעשה חדש, יתכן שלא התכוונו בזה אלא בענין של ציצין שאינם מעכבין שמבואר בגמרא שלכתחילה צריך לחתוך הכל משום נוי מצוה, בזה חילקו בין גמר לבין עדיין מתעסק ונחשב כהמשך, אבל באמת במקום שלא שייך כלל מצוה אין להתיר.

קשה להקל באיסורי תורה

ולמעשה בכל הנוגע באיסורי תורה קשה להקל. ולענין התפירה כבר כתב בחזון עובדיה להקל עוד מטעם שאין תופר דאוריתא בגוף האדם ולכן בזה הרוצה להקל יש לו על מה לסמוך, אך בשאר מלאכות קשה מאוד להקל.

פסק השו''ע

במקום שאין חשש של סכנת חיים אלא סכנת אבר, כלומר אם לא יטפלו בו בשבת יש חשש שאותו אבר של האדם של האדם כגון יד רגל אצבע, לא יתפקדו כדרך הרגילה. פסק השו''ע דמלאכות דאוריתא מותר רק על ידי גוי. ובמלאכות דרבנן מותר לעשות על ידי ישראל אפילו ללא כל שינוי.

מותר רק על ידי גוי

ובאמת שדין זה קשה מאוד דלפעמים אומרים הרופאים שאם לא נטפל בו כעת כשהעצבים עדיין פעילים יש חשש שהאבר לא יתפקד כמו שצריך, אף על פי כן אם אין חשש לסכנת חיים, מותר רק על ידי גוי או על ידי ישראל במלאכות דרבנן.

למנוע זיהום

ובחזון עובדיה (שבת ג עמוד ערה) כתב בשם שו''ת מנחת שלמה (ח''ב סימן ל''ד) על אדם שנקטעה ידו מן הזרוע והרופאים רוצים להצילה ולחברה בשבת וזה כרוך באיסורי דאוריתא, דיש להתיר אפילו על ידי יהודי כיון שבלאו הכי צריכים הרופאים לחלל את השבת כדי למנוע סכנת זיהום ויש להקל כדברי המגיד שעושים לו כדרך יום חול. עי''ש.

נקע ביד או ברגל

אדם שנעשה לו נקע ברגל או ביד, כלומר לא יצאה ממקומה לגמרי אלא אינה יושבת טוב, וצריך על ידי סיבוב להחזירה למקומה, אין להתיר לעשות זאת בשבת משום מיחזי כבונה וכיון שאין בה אפילו סכנת אבר לא התירו אפילו באיסורי דרבנן. אולם אם יצאה ממש ממקומה או שנשברה מותר להחזירה למקומה כי אין בזה איסור דאוריתא. אולם לעשות גבס שהוא כרוך באיסור לש ועוד איסורים, אין להתיר רק ע''י גוי או אם יש חשש שאם נשאיר את השבר עלול לפגוע באברים אחרים בגוף ויבוא לידי סכנה. 

להורדת העלונים 'הלכה שבועית' לחצו >>

להצטרפות לקבלת העלונים במייל מידי שבוע שלחו הודעה ל6880466@gmail.co