הטכנוקרט, יורש השאה והגנרל: הקרב על עתיד איראן
בעוד המלחמה נמשכת בעוצמה, הקרב האמיתי על עתיד איראן כבר מתנהל בטהראן. מי יעצב אותה ביום שאחרי?
דגל איראן צילום: שאטרסטוק
המלחמה באיראן עדיין בעיצומה, אך הקרב הבא כבר החל. בעוד ישראל וארצות הברית מפעילות לחץ צבאי וכלכלי כבד על איראן, בטהראן מתנהל מאבק שקט אך גורלי על השאלה מי ינהיג את המדינה ביום שאחרי המלחמה, ואיזו איראן תקום מתוך המשבר.
איראן של מרץ 2026 ניצבת בפני רגע היסטורי נדיר. לראשונה מאז מהפכת 1979 המערכת השלטונית מתערערת מבפנים, לאחר הפגיעה הקשה במרכזי הכוח של המשטר והיעלמותו של המנהיג העליון עלי חמינאי.
אלא שהמלחמה עצמה עדיין רחוקה מסיום. ישראל וארצות הברית ממשיכות לפעול בעומק איראן. מצר הורמוז סגור, וחזית לבנון נפתחה מחדש עם ירי טילים וכטב"מים של חיזבאללה לעבר ישראל. איש עדיין אינו יודע כיצד תיראה נקודת הסיום של המערכה.
האם המשטר ייכנע ללחץ הצבאי והכלכלי, האם איראן תיחלש עד אובדן יכולות אסטרטגיות, או שמא המלחמה תסתיים בהסדר שישאיר את המערכת על כנה אך פצועה.
את אי הוודאות הזו מחריפה הצהרת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי לא יהיה הסכם עם איראן אלא כניעה מוחלטת. בריאיון לרשת ABC אמר טראמפ כי המנהיג הבא בטהראן "יצטרך לקבל מאיתנו אישור. אם הוא לא יקבל מאיתנו אישור, הוא לא יחזיק מעמד זמן רב".
לדבריו, מטרת הלחץ האמריקני היא למנוע מצב שבו העולם יידרש להתמודד שוב עם איום גרעיני איראני בתוך שנים ספורות. "אנחנו רוצים לוודא שלא נצטרך לחזור אחורה כל עשר שנים, כשאין נשיא כמוני. אני לא רוצה שאנשים יצטרכו לחזור בעוד חמש שנים ולעשות את אותו הדבר שוב, או גרוע מכך, שיהיה להם נשק גרעיני".
הצהרות כאלה מצמצמות עוד יותר את מרחב התמרון של כל מי שמחפש פשרה בטהראן, ומשנות מן היסוד את חישובי השחקנים בתוך המערכת האיראנית.
הקרב הבא כבר מתנהל בטהראן. לא מול ישראל, אלא על עתידה של איראן עצמה. בתוך המערכת מתנהל מאבק שקט על הירושה: מי יירש את השלטון, מי ינסה להציל את המערכת הקיימת ומי יבקש לפרק אותה.
עבור ישראל זו אינה רק שאלה פרסונלית. מדובר בדיון אסטרטגי רחב יותר, שמושפע גם מהמציאות הכלכלית. הכלכלה הישראלית כבר מרגישה את מחיר המלחמה. משרד האוצר הקצה תשעה מיליארד שקל, מחירי הדלק והמזון עולים והורדת הריבית שתוכננה נדחית.
גם ישראל תזדקק בסופו של דבר ליציאה מן המלחמה. לכן שאלת ההנהגה האיראנית אינה רק עניינה של טהראן. היא קשורה גם לאופן שבו תסתיים המערכה הנוכחית.
בקרב הזה מרחפים מעל טהראן חמישה שמות מרכזיים, ולצידם גם קלף נסתר שעשוי לשנות את התמונה כולה.
הקרב על כיסא המנהיג העליון
לאחר חיסולו של עלי חמינאי הכיסא החשוב ביותר באיראן נותר ריק. מועצת המומחים נמצאת בימים אלה בתהליך בחירת מנהיג עליון חדש. מי שייבחר יקבע את כללי המשחק לכל שאר השחקנים.
לפי החוקר רז צימט קיימים שניים וחצי תרחישים מרכזיים.
התרחיש הראשון הוא העברת השלטון בתוך המשפחה: מינוי מוג'תבא ח'אמנהאי, בנו השני של המנהיג העליון. מדובר באיש דת בדרג ביניים, בעל השפעה בלשכת המנהיג וקשרים הדוקים עם צמרת משמרות המהפכה. כוחו אינו נובע מסמכות דתית יוצאת דופן אלא מרשת קשרים עמוקה בתוך מנגנוני השלטון.
ביממה האחרונה דווח בכלי תקשורת באיראן כי מוג'תבא אף נפצע במהלך התקיפות האחרונות, אם כי לא נהרג. עצם הדיווחים הללו ממחישים עד כמה גם הדמויות המרכזיות במערכת אינן חסינות עוד במציאות הביטחונית החדשה שנוצרה במדינה. מינויו עשוי לעורר התנגדות רחבה, אך גם לייצר המשכיות למערכת הקיימת.
התרחיש השני הוא מינוי איש הממסד הדתי. אחד השמות הבולטים הוא האייתוללה עלי רזא אעראפי, שמונה לאחרונה כנציג מועצת שומרי החוקה במועצת ההנהגה הזמנית. שמרן נוקשה בן 67, בעל מעמד דתי משמעותי אך כמעט ללא ניסיון בניהול ענייני המדינה.
דווקא חולשה זו עשויה להפוך אותו למועמד נוח עבור מוקדי כוח אחרים.
חצי התרחיש הוא ואקום כוח ממושך. מצב שבו אף מועמד אינו מצליח לגבש רוב ומועצת ההנהגה הזמנית ממשיכה לתפקד ללא מנהיג ברור.
ויש גם אירוניה נוספת. כל מי שייבחר עשוי להיות יעד פוטנציאלי לחיסול, ולכן הבחירה של מועצת המומחים עלולה להיות תיאורטית בלבד.
ואקום כזה אינו תרחיש תאורטי בלבד. אם המערכת תיכנס למאבק ירושה ממושך, מוקדי כוח אחרים עשויים להתחיל להוביל את המדינה בפועל.
ובמילים אחרות: גם אם מועצת המומחים תבחר מנהיג עליון חדש, השאלה האמיתית תהיה מי מחזיק בכוח הפוליטי והצבאי שמסוגל לנהל את איראן בזמן משבר.
כאן נכנסים לתמונה כמה שמות מרכזיים מהמערכת הפוליטית והביטחונית. חלקם מנסים להציל את המערכת הקיימת, אחרים מבקשים לשנות אותה, ויש גם מי שמייצגים אופוזיציה מחוץ למערכת.
חמישה שמות על המפה
מתחת למוסדות השלטון בטהראן מתנהל קרב על עתיד המדינה.
עלי לאריג'אני: הטכנוקרט של ההישרדות. לאריג'אני, שנחשב לאחת הדמויות המנוסות בממסד האיראני, פועל שנים כאיש ריאל פוליטיק. הוא מבין היטב את מגבלות הכוח של איראן מול המערב וישראל.
האסטרטגיה שלו פשוטה. ניהול משברים קר ומחושב.
לאריג'אני מבין שהמשך המלחמה עלול לפרק את המדינה מבפנים. לכן הוא עשוי להיות מוכן לבצע עסקאות קשות כדי לשמר את המערכת. מבחינת ישראל זו יכולה להיות כתובת להסדר. ייתכן אף שיסכים לצמצום ציר ההתנגדות אם הדבר יבטיח את שרידות המשטר.
אלא שאם הדרישה האמריקנית היא כניעה מוחלטת, ייתכן שהטכנוקרט המנוסה ביותר של איראן כלל אינו רלוונטי לתרחיש שמתגבש בוושינגטון.
רזה פהלווי: שינוי משטר מלא. בנו של השאה האחרון מייצג את האפשרות הדרמטית ביותר. לא רפורמה בתוך המערכת אלא מחיקה כמעט מלאה של הסדר שנוצר לאחר מהפכת 1979.
פהלווי מדבר בגלוי על איראן חילונית ופרו מערבית ואף מציג את ישראל כשותפה אזורית אפשרית.
מבחינת ישראל זהו התרחיש האידיאלי. איראן שתחדל להיות אויב קיומי ואף תהפוך לשותפה אזורית.
אלא שהדרך לשם מורכבת מאוד. פהלווי אינו מחזיק בסיס כוח צבאי בתוך המדינה. הצלחתו תלויה בעריקה משמעותית של הצבא הסדיר ובקריסה של משמרות המהפכה.
מוחמד ח'אתמי: הרפורמיסט של השיטה. ח'אתמי מייצג את הזרם הרפורמיסטי של הרפובליקה האסלאמית. הוא מדבר על דיאלוג בין ציוויליזציות ועל רפורמות הדרגתיות, אך בפועל נשאר נאמן למסגרת השלטון הקיימת.
מבחינת ישראל מדובר בתרחיש בעייתי. רטוריקה מתונה כלפי חוץ אך שמירה על מנגנוני הכוח של המשטר.
חסן רוחאני וג'וואד זריף: השועלים הדיפלומטיים. שני האדריכלים של הסכם הגרעין משנת 2015 ומומחים לניהול משא ומתן מול המערב.
האינטרס שלהם ברור. הסכמים תמורת שרידות.
עבור ישראל זו אפשרות מסוכנת דווקא בגלל התחכום הדיפלומטי.
מוחמד באקר קאליבאף: הביצועיסט הצבאי. יו"ר הפרלמנט וגנרל לשעבר במשמרות המהפכה.
קאליבאף מייצג מודל אחר. פחות אידיאולוגיה ויותר ניהול כוח.
ייתכן שיבחר במודל דומה לפקיסטן, עם מערכת אזרחית לכאורה ואליטה ביטחונית חזקה מאחורי הקלעים.
הקלף הנסתר: המיעוטים והכוחות הבדלניים
מעבר לשמות הפוליטיים מתגבש גם קלף נוסף. לפי פרסומים ישראל וארצות הברית פועלות לעידוד גורמים בדלניים ומיעוטים באיראן, כולל חימוש קרוביהם מחוץ למדינה.
כורדים, בלוצ'ים, אזרים וערבים בח'וזסטאן הם רק חלק מהאוכלוסיות שמרגישות זרות לשלטון הפרסי שיעי בטהראן.
אם אסטרטגיה זו תתממש, השאלה לא תהיה רק מי ינהיג את איראן, אלא האם איראן כפי שאנו מכירים אותה תישאר שלמה.
רפורמה או שינוי משטר
איראן שלאחר המלחמה נמצאת במצב ציבורי רגיש במיוחד. סקרים מצביעים על תמיכה רחבה בהפרדת דת ומדינה ועל עייפות עמוקה מן העימותים האזוריים.
עבור ישראל עומדות למעשה שתי אסטרטגיות.
האפשרות הראשונה היא הישענות על טכנוקרטים מתוך המערכת, דמויות כמו לאריג'אני או קאליבאף. גם הם חלק מהממסד האיראני העוין לישראל, אך ייתכן שיבקשו לייצב את המדינה ולצמצם את העימות האזורי לאחר המלחמה.
האפשרות השנייה היא הימור על שינוי משטר עמוק סביב דמויות אופוזיציה כמו רזה פהלווי, ואולי אף פירוק המדינה מבפנים דרך כוחות בדלניים.
זהו תרחיש מסוכן יותר בטווח הקצר, אך כזה שעשוי לשנות את פני המזרח התיכון כולו בטווח הארוך.
המלחמה תקבע לא רק מי ינצח בשדה הקרב, אלא איזו איראן תקום ביום שאחרי.
ההיסטוריה מלמדת שטכנוקרטים סוגרים מלחמות. אך לעיתים רק אנשי חזון מונעים את הבאה.
