העדות המטלטלת מאיראן, והחלום המפתיע על הכותל המערבי

בזמן שהעולם מנסה לפענח את המתרחש בתוך איראן המנותקת, קול נדיר מצליח לצאת מתוך המדינה. ג', תושב אחת הערים הגדולות באיראן, העניק ריאיון בלעדי לחדשות 12 שבו הוא מתאר מציאות של כאוס, תקווה ופחד תחת שלטון שנאבק על הישרדותו. 

השיחה עם ג' התנהלה תחת מגבלות מחמירות ותשתיות רעועות. האינטרנט באיראן מנותק ברובו, הלוויינים משובשים, והחשש מרדיפת המשטר מוחשי מתמיד. למרות הסכנה, שדינה עשוי להיות גזר דין מוות, ג' מתעקש שקולו יישמע: "אני רוצה לשלוח ברכה ותודה מלב איראן", הוא פותח את דבריו.

הנושא המרכזי המעסיק את הרחוב האיראני הוא מותו של המנהיג העליון, עלי חמינאי. ג' מתאר תחושת הקלה עצומה בקרב הציבור, גם אם היא מבוטאת בחדרי חדרים: "תדמיינו שמחה כזו. זה כמו להיות כלוא בחדר חשוך שנים, ופתאום נפתח חלון של אור".

לצד התקווה, ג' חושף את ההפקרה המוחלטת של האזרחים אל מול המערכה הצבאית. לדבריו, בעוד שישראל נוקטת בצעדים להזהרת אוכלוסייה, השלטון בטהראן דואג רק לעצמו. "אין לנו מקלט. השלטון מעולם לא חשב על העם. המקלטים הם רק עבור המנהיגים", הוא מספר.

בנוסף, הוא מציין כי כוחות הבסיג' משתמשים במוסדות ציבוריים כמגן אנושי: "כעת כשהבסיסים שלהם הופצצו, הם נמצאים בבתי ספר, אצטדיונים ובתי חולים. הם מסיירים חמושים ויורים בכל מי שנראה להם חשוד".

אחת העדויות המטלטלות ביותר בשיחה נוגעת ליחס המשטר למשפחות ההרוגים. ג' מתאר מנגנון ציני של גביית תשלום עבור הוצאות הקבורה: "אחד הדברים הנוראיים הוא שלוקחים ממשפחות ההרוגים 'כסף על הקליעים'. כדי לקבל את גופת יקירם לקבורה, המשפחה צריכה לשלם סכום גבוה".

באשר למחאה הציבורית, ג' מסביר כי השקט היחסי הוא זמני ונובע מתכנון אסטרטגי. לדבריו, האזרחים קשובים למסרים המגיעים מן החוץ, בהם של ראש הממשלה נתניהו, הנשיא טראמפ והנסיך רזא פהלווי: "הם המליצו להישאר כרגע בבית למען הביטחון".

לדבריו, "המשטר מחפש הרוגים אזרחים כדי להציג את עצמו כקורבן בפני העולם ולומר שזה מעשה של ארה"ב וישראל. אנחנו מחכים לזמן המתאים כדי להפיל את המשטר".

בתוך כך, הדיווחים על מינויו של מוג'תבא חמינאי ליורש מעוררים ספקות כבדים בשטח. "לגבי הבן של חמינאי, אין שום מידע עליו. הוא מעולם לא התראיין. הוא בדיוק כמו אביו, דיקטטור צעיר שרוצה להמשיך את מעשיו בסתר", אומר ג' ומוסיף כי קיימות שמועות לפיהן מוג'תבא עצמו פצוע קשה או אינו בחיים והמשטר מסתיר זאת.

ג' מסמן את שורת הבכירים שנותרה - עלי לאריג'אני, אחמד וחידי, הנשיא פזשכיאן וגולאם-חוסיין אז'אי - וטוען: "אם יהרגו אותם, למשטר הזה לא תהיה עוד יכולת להמשיך".

למרות המתיחות הביטחונית, ג' בוחר לסיים במסר של הערכה כלפי ישראל: "אני שולח ברכה לעם ישראל ומביע הערכה לסבלנות ולעמידות שלכם. מעולם לא ויתרתם לאויבים שלכם עד שהאויב נכנע".

ג' חולק חלום אישי מרגש לבקר בישראל ביום שאחרי נפילת המשטר: "יש לי חלום לפני שאמות - לראות את המדינה הגדולה הזו מקרוב. לראות את הכותל המערבי ויד ושם, ללכת על האבנים היפות של תל אביב וחיפה ולהסתובב בסמטאות שלהן. אני רוצה לחיות לצד האנשים הכי טובים בעולם, אפילו לזמן קצר".