החריגה של המפרץ: המדינה שלא מוכנה להתקרב לישראל

כווית ניצבת כיום כחריגה ברורה בנוף המפרצי. בעוד מדינות כמו איחוד האמירויות ובחריין כבר חתמו על הסכמי שלום עם ישראל, ואחרות שומרות על ערוצים שקטים, כווית נותרת המדינה הסגורה ביותר לכל מהלך של נורמליזציה. לא במקרה, אלא כתוצאה של שילוב נדיר בין חוק, פוליטיקה, זהות ציבורית ושיקולים אסטרטגיים.

הסיבה הראשונה היא פשוטה אך דרמטית, בכווית זה לא רק עניין מדיני, אלא חוקי. מאז 1962 מוגדרת ישראל באופן רשמי כמדינת אויב, וכל קשר עמה נחשב עבירה פלילית שעלולה להוביל לעונשי מאסר כבדים. המשמעות היא שנורמליזציה אינה רק החלטה של הנהגה, אלא שינוי עומק של המערכת המשפטית והפוליטית כולה.

אך החוק הוא רק שכבה אחת. בניגוד לרוב מדינות המפרץ, בכווית פועל פרלמנט חזק ובעל השפעה ממשית. חברי הפרלמנט, שרבים מהם מייצגים עמדות שמרניות ופרו פלסטיניות, מסוגלים לבלום יוזמות מדיניות ואף ליצור לחץ ציבורי משמעותי. מאז הסכמי אברהם, ההתנגדות לנורמליזציה רק התחזקה, והפכה לאחד הנושאים המאחדים בזירה הפוליטית המקומית.

לצד זאת, החברה הכוויתית עצמה מחזיקה בעמדה פרו פלסטינית עמוקה. לא מדובר רק בהתנגדות לישראל, אלא בזהות פוליטית ותרבותית שמזדהה עם הסוגיה הפלסטינית לאורך עשרות שנים. גם אירועים היסטוריים מורכבים, כמו תמיכתו של יאסר ערפאת בסדאם חוסיין בזמן הפלישה העיראקית לכווית, לא שינו את הכיוון הזה באופן מהותי.

מרכיב נוסף הוא המבנה האסטרטגי. בשונה ממדינות אחרות במפרץ, כווית אינה זקוקה לישראל כשותפה ביטחונית. הנוכחות האמריקנית במדינה והברית ההדוקה עם וושינגטון מספקות לה מטריית הגנה, ומפחיתות את הצורך ביצירת בריתות חדשות מול איראן או איומים אזוריים.

גם מדיניות החוץ של כווית שונה. מדובר במדינה זהירה מאוד, שמעדיפה להימנע ממהלכים דרמטיים ולהישאר בתוך הקונצנזוס הערבי הרחב. היא אינה מובילה תהליכים אזוריים, אלא נוטה להצטרף אליהם באיחור, אם בכלל. לכן, גם אם תתרחש פריצת דרך אזורית רחבה יותר, סביר שכווית תהיה בין האחרונות לשקול שינוי עמדה.

לכל אלו מתווספת גם השפעה פוליטית של זרמים אסלאמיים בפרלמנט, המתנגדים באופן עקבי לנורמליזציה, ומגבילים עוד יותר את חופש הפעולה של ההנהגה.

בסופו של דבר, כווית אינה רק מדינה נוספת שמסרבת בשלב זה לנורמליזציה. היא מקרה ייחודי שבו החוק, הפוליטיקה והחברה פועלים יחד באותו כיוון. בעוד שבמדינות אחרות מדובר בהחלטה של הנהגה, בכווית זו שאלה עמוקה בהרבה, כזו שנוגעת לעצם המבנה של המדינה.

ולכן, בניגוד לשאר המפרץ, השאלה לגבי כווית אינה רק מתי תצטרף, אלא האם בכלל.