נס באלבניה: המדינה היחידה שבה מספר היהודים גדל דווקא בזמן השואה

אלבניה, מדינה קטנה והררית, שוכנת דרום-מזרחית לקו החוף של חצי האי הבלקני, מנתה בזמן מלחמת העולם השנייה כ-803,000 תושבים מתוכם רק כמאתיים יהודים. לאחר עליית היטלר לשלטון  ב-1933, יהודים רבים חפשו מקום מפלט באלבניה. על פי יד ושם אין ממצאים מדויקים לגבי מספרם, אולם על-פי המקורות השונים נמלטו לאלבניה בין 600-1,800 פליטים יהודים, מגרמניה, אוסטריה, סרביה, יוון ויוגוסלביה, בתקווה להמשיך משם בדרכם לארץ-ישראל או למקום מפלט אחר.

עם הכיבוש הגרמני בספטמבר 1943,באופן יוצא דופן, סירבו האזרחים האלבניים לציית לצו הכובש למסור את רשימות היהודים שהתגוררו בגבולות המדינה. יתירה מזו זרועות השלטון השונות סיפקו למשפחות יהודיות רבות מסמכים מזויפים שסייעו להן להיטמע בין שאר אזרחי אלבניה. האלבנים לא רק הגנו על אזרחיהם היהודים, אלא גם נתנו מקלט לפליטים היהודיים שהגיעו אליה ממדינות שכנות. אלה היו בעיקר פליטים יהודים, שהגיעו לאלבניה כשעדיין הייתה תחת שלטון איטלקי, ומצאו עצמם בסכנת גירוש למחנות הריכוז.

הסיוע יוצא הדופן לו זכו היהודים מקורו ב"בסה" קוד "הכבוד"-  שמהווה עד היום את הקוד האתי הגבוה ביותר במדינה. בסה פירושו "לקיים הבטחה". אדם המקיים את הבסה הנו אדם העומד בדיברתו, אדם, שחייך וחיי משפחתך ישמרו בדיברתו.

ביד ושם אומרים כי יש לראות את העזרה שהושיטו ליהודים ולאחרים שנמצאו במצוקה כמנהג של כבוד לאומי. האלבניים יצאו מגדרם להציל יהודים ואף התחרו ביניהם על הזכות להציל. כל זאת ממקור אהבת האנוש ורצון לעזור לבני תמותה הזקוקים לעזרה גם אם הם בני דת אחרת.

אלבניה, המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי, הצליחה במקום בו נכשלו מדינות אירופאיות אחרות- רוב רובם של היהודים שהתגוררו בגבולותיה במהלך הכיבוש הגרמני, יהודים אלבניים ופליטים יהודים ממדינות אחרות, ניצלו, למעט כמה מבני משפחה אחת. למרבה הפליאה מספר היהודים באלבניה בתום מלחמת העולם השניה היה רב יותר מאשר בתחילתה.

האחים חמיד וג’מל וסלי האלבנים מספרים על אח נוסף שהציל יהודים בשואה

אחינו המנוח רפיק היה הראשון באלבניה שהוכר כחסיד אומות העולם מטעם יד ושם. שנינו את אותו הכבוד, על כך שהענקנו מחסה למשפחת יוסף בן-יוסף ומשפחת מנדיל. שתי המשפחות היהודיות היו משפחות פליטים מיוגוסלביה.

עם הכיבוש הגרמני ב-1943 עברו שתי המשפחות היהודיות לגור בבית משפחתנו בקרויה. ג’מל הבריח את ההורים בלילה והובילם במשך שלושים ושש שעות לבית המשפחה. הלבשנו אותם ככפריים. לאחר יומיים העברנו את הילדים לקרויה. במשך היום החבאנו את המבוגרים במערה בהרים ליד הכפר שלנו. הילדים שיחקו עם ילדי הכפר. כל השכנים ידעו שאנחנו נותנים מחסה ליהודים. היו בכפר משפחות נוספות של יהודים שהוסתרו.

אנחנו הסתרנו את המשפחה היהודית במשך תשעה חודשים, עד לשחרור. איבדנו כל קשר עם משפחת בן-יוסף, שעזבו ליוגוסלביה עוד לפני סיום המלחמה, ופחדנו שמא הגרמנים הנסוגים הרגו אותם. לאחר המלחמה, עזבה גם משפחת מנדיל לביתם ביוגוסלביה. משפחת מנדיל עלתה בסופו של דבר לישראל.

ארבע פעמים אנחנו האלבנים פתחנו את דלתות ביתנו. בראשונה ליוונים בזמן הרעב במלחמת העולם הראשונה, לאחר מכן לחיילים האיטלקים שנקלעו למצוקה במדינתנו לאחר שהובסו על ידי האויב, אחר כך ליהודים בזמן הכיבוש הגרמני וגם לפליטים האלבניים מקוסובו שנמלטו מהסרבים. רק היהודים הביעו הכרת תודה.

ב-23 במאי 2004 הוכרו האחים חמיד וסלי וג’מל וסלי כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם.

סאזאן חוג’ה בנו של נורו חוג'ה מספר על מעשי אביו

אני הבן הבכור של נורו חוג’ה, שהיה מוכר בקהילתנו בולורה כמורה ומוסלמי אדוק. אני זוכר את הזמנים הקשים כאשר הנאצים התקדמו לולורה מיוון, והיהודים נאלצו להסתתר. אני הייתי בן עשר. היהודים בולורה, ברט ואלבסון חיו באלבניה מאז 1490, רבים מהם ברחו מינינה ביוון.

אבי הסתיר ארבע משפחות יהודיות, כולם היו חבריו. אני זוכר את דבריו של אבי לאלו שהוא הסתיר: "עכשיו אנחנו משפחה אחת. אתם לא תדעו רע. בניי ואני נגן עליכם מכל סכנה גם במחיר חיינו".

הסתרנו את המשפחות בבונקרים תת קרקעיים שהתחברו לביתנו הגדול. הם היו שלושה דורות של המשפחות המורחבות של איליה סולומוני ומויסי נגרין, סך הכל שניים-עשר איש. בנוסף היו עוד כמה שאת שמותיהם אינני זוכר. הבונקרים היו מחוברים, והיו להם הרבה דרכי מילוט. תפקידי היה להביא אוכל למשפחות בבונקרים ולקנות את המצרכים החיוניים. כל תושבי ולורה היו אנטי-פשיסטים וידעו שהרבה משפחות מסתירות יהודים.

ב- 21 ביולי 1992 הוכר נורו חוג’ה כחסיד אומות העולם על-ידי יד ושם.

מירושה קאדיו בתם של באסים ואיישה קאדיו מספרת על מעשי הוריה

גרנו בכפר קאוואיה. ב-1940 משפחתנו הסתירה, למשך זמן קצר, שני יהודים יווניים מפני האיטלקים הפשיסטים. שמם יעקב וסנדרה בטינו, אח ואחות. הם הגיעו אלינו מטירנה. אביהם נעצר על ידי האיטלקים והועבר למחנה. שנים אחר כך, ב-1944, יעקב וסנדרה מצאו אצלנו מחסה בשנית, הפעם מפני הנאצים. משפחה נוספת הביאה גם היא את הוריהם למחבוא.

סנדרה, יעקב ואני היינו חברים טובים. כולנו ישנו באותו החדר. אני זוכר שעשינו פתח מילוט בסורגים של חלון חדר השינה כדי שהם יוכלו לברוח, באם הגרמנים יגלו שהם מסתתרים אצלנו. כל הזמן עקבנו אחר הפטרולים של הגרמנים. כאשר החלו הגרמנים לבצע חיפושים מבית לבית אחר היהודים אבי העביר את יעקב וסנדרה לכפר מרוחק יותר. סיפקנו להם את כל צרכיהם עד לשחרור. חגיגה גדולה הייתה אז בקאוואיה. אני זוכר את המברק שקיבלנו מיעקב וסנדרה ואת שמחת השחרור. מהר מאוד הם עזבו לטירנה ומשם עלו לישראל.

יש לי כל כך הרבה מכתבים ותמונות מישראל. ב-1992 הוזמנתי לישראל לקבל, בשם משפחתי, את תואר הכבוד חסידי אומות העולם, ולמשך תקופה שימשתי כיושב ראש עמותת ידידי ישראל האלבנית. שנים אלו היו מלאות בפחד, אבל החברות גברה על הפחד.

ב- 21 ביולי 1992 הוכרו באסים קאדיו ואשתו איישה קאדיו, כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם.

לימה באלה מספרת איך הצילה יהודים

נולדתי ב-1910. ב-1943, בזמן צום הרמאדאן, הגיעו שבעה-עשר אנשים מטירנה לכפר שלנו, שאן ג'יארגה, כולם ברחו מהגרמנים. בתחילה, לא ידעתי שהם היו יהודים. פיזרנו אותם בין הכפריים. אנחנו הבאנו אלינו את שלושת האחים למשפחת לזר.

היינו עניים אפילו שולחן אוכל לא היה לנו אך אף פעם לא הרשנו להם לשלם עבור מזון ומחסה. אני עצמי הייתי כורתת עצים ביער ושואבת מים. ירקות גידלנו בגינתנו, כך שהיה לנו מספיק אוכל. היהודים הסתתרו בכפר במשך חמישה-עשר חודשים. הם התלבשו ככפריים מקומיים להדמות לנו. אפילו המשטרה המקומית ידעה על כך שאנחנו מסתירים יהודים. אני זוכר שהם דיברו במספר שפות שונות.

בדצמבר 1944 הם עזבו לפרישטינה, שם עזר להם אחיין שלנו, שהיה פרטיזן. מאותו רגע איבדנו כל קשר עם האחים לזר. ב-1990, ארבעים וחמש שנה לאחר המלחמה, שלמה ומרדכי לזר יצרו עמנו קשר מישראל.

ב-4 באוקטובר 1992, הוכרו דסטן באלה ואשתו, לימה באלה כחסידי אומות העולם על-ידי יד ושם.

אינוואר עלי שק'אר בנו של עלי שק'אר פאשקאי מספר על מעשי אביו ההירואיים

ביתנו היה בפוקה. אבי היה בעל חנות מרכול למצרכי מזון. זו הייתה חנות יחידה מסוגה באזור. יום אחד הגיע רכב גרמני ובו תשעה-עשר אסירים אלבניים בדרכם לעבודות פרך, ויהודי אחד שגורלו נחרץ למוות. אבי דיבר גרמנית שוטפת והזמין לחנותו את הגרמנים והציע להם אוכל ויין. הוא השקה אותם לשכרה.

בו זמנית הוא החביא פתק בתוך פלח מלון ונתן אותו ליהודי הצעיר. הפתק הורה לו לקפוץ ולברוח ליערות ולחכות לו בנקודה מסוימת. הנאצים כמובן התרעמו על הבריחה, אך אבי טען שהוא חף מפשע. הם לקחו את אבי לכפר והעמידו אותו מול הקיר, ודרשו לדעת היכן מסתתר היהודי.

ארבע פעמים הם הצמידו אקדח לרקתו. הם גם איימו לשרוף את הכפר אם אבי לא יגלה. אבי לא דיבר ולבסוף הם עזבו. אבי חילץ את הצעיר מהיער והסתיר אותו במשך שנתיים בביתו עד תום המלחמה. שמו של הצעיר הוא יהושע ברוכוביץ'. בכפר היו שלושים משפחות, אך אף אחת מהן לא ידעה על כך שאבי הסתיר יהודי. יהושע עדיין בחיים. הוא כיום רופא שיניים וחי במקסיקו.

ב- 18 במרס 2002 הוכר עלי שק’אר פאשקאי כחסיד אומות העולם על-ידי יד ושם.