"אני לא צריך מטפלת!": הדילמה השקטה שקורעת משפחות מבפנים (והדרך החכמה לפתור אותה)
אתם רואים שהמקרר ריק. אתם שמים לב שהכביסה נערמת, או שאבא שוב שכח לקחת את התרופות בבוקר. הלב שלכם מחסיר פעימה בכל פעם שהטלפון מצלצל, אבל כשאתם מנסים להעלות את הנושא בעדינות, אתם נתקלים בחומה בצורה: "אני מסתדר מצוין לבד", "אני לא רוצה זרים בבית", או המשפט הקלאסי – "אל תתערבו לי בחיים"
-
כתבה מקודמת | שיווק ופרסום | כתבה שיווקית
אילוסטרציה צילום: pexels
ברוכים הבאים ל"דור הסנדוויץ'". אתם נמצאים במלכוד בין הרצון להגן על ההורים לבין הרצון לכבד את עצמאותם. הסירוב של הורים לקבלת עזרה סיעודית הוא לא רק עקשנות; הוא נובע מפחד עמוק מאובדן שליטה ומבוכה. אבל איך שוברים את מעגל ההתנגדות הזה לפני שקורה אסון? יצאנו לבדוק עם מומחים בתחום הגיל השלישי איך עושים את זה נכון.
אל תגידו "מטפלת", תגידו "עוזרת"
הטעות הראשונה שילדים עושים היא להנחית "מטפלת סיעודית" במשרה מלאה ביום בהיר אחד. עבור קשיש שכל חייו היה עצמאי, זהו רגע משברי. המומחים ממליצים להתחיל בקטן. אל תדברו על סיעוד או על השגחה. דברו על עזרה טכנית: מישהו שיעזור בניקיון הבית, מישהו שילך במקומם לסופר כדי לא לסחוב שישיות מים. כאשר הסיוע מוצג כפתרון לבעיה טכנית ולא כפיצוי על חוסר יכולת אישית, ההתנגדות יורדת פלאים.
כוחו של צד שלישי: למה אתם צריכים "שוטר רע"?
הדינמיקה בין הורים לילדים היא מורכבת. כשאתם לוחצים, הם נסגרים. כאן בדיוק נכנסת לתמונה החשיבות של מעורבות גורם חיצוני מקצועי.
בשיחה עם אנשי המקצוע של שבח שירותי סיעוד אחת החברות הוותיקות בישראל בתחום, הם מתארים תופעה מעניינת: ההורים יקשיבו לאחות או לעובדת סוציאלית הרבה יותר מהר מאשר לילדים שלהם. "התפקיד שלנו הוא להיות הגורם המקצועי שמוריד את העומס הרגשי מהילדים", מסבירים ב'שבח'. בחברה, המפעילה 9 סניפים בפריסה ארצית, לא שולחים סתם מטפל. התהליך מתחיל בביקור של עובדת סוציאלית או אחות. כשההורה שומע מגורם רפואי מוסמך ש"זה מה שצריך כדי להישאר בבית ולשמור על הבריאות", ההתנגדות הופכת להבנה. אתם נשארים "הילדים הטובים", והחברה לוקחת את האחריות המקצועית.
חסם הבירוקרטיה: "אין לי כוח לטפסים שלכם"
רבים מהקשישים חוששים מהתהליך המתיש מול הביטוח הלאומי כדי לקבל גמלת סיעוד. המחשבה על ועדות רפואיות ומסמכים מרתיעה אותם וגורמת להם לדחות את הטיפול.
כדי לנטרל את ההתנגדות הזו, פיתחו ב"שבח סיעוד" מודל חכם שנקרא "שירות טרום זכאות". המשמעות? אתם יכולים להגיד להורים: "אבא, זה לא עולה לנו כסף, וזה לא מחייב. בוא רק ננסה". החברה מעמידה לרשות המשפחה שעות טיפול בחינם (בכפוף לבדיקה) עוד לפני שהתקבל האישור הרשמי מהביטוח הלאומי. זה מאפשר "תקופת ניסיון" רכה, ללא סיכון כלכלי וללא התחייבות, שלרוב מספיקה כדי שההורה יתאהב במטפל/ת ויבין שהשד לא נורא כל כך.
רגישות מיוחדת: כשמדובר בניצולי שואה
האתגר הופך למורכב עוד יותר כשההורים הם ניצולי שואה. הכנסת זר הביתה, ולעיתים מחסומי שפה, עלולים להציף טראומות ישנות. במקרים אלו, חובה לפנות לגוף שיש לו התמחות ספציפית בנושא. ל"שבח סיעוד", למשל, יש שיתוף פעולה הדוק עם הקרן לרווחה וניסיון של 25 שנה בהתאמת מטפלים לניצולי שואה. ההכשרה שעוברים הצוותים כוללת הבנה של הרגישויות הללו, מה שיכול לעשות את ההבדל בין כישלון צורב לבין קשר חם ומרפא.
לסיכום, אם ההורים מסרבים לעזרה, אל תיקחו את זה אישית ואל תרימו ידיים. השתמשו בגורמי מקצוע, נצלו את ההטבות שמאפשרות התנסות ללא עלות, וזכרו שהמטרה היא לא "לקחת" להם את העצמאות, אלא לתת להם ביטחון. כי בסופו של דבר, כמו שאומרים בשבח סיעוד: "אנחנו זוכרים שמאחורי כל תיק יש אדם".
